מפוספסת מפוספסת מפוספסת

פעם, בשנות השמונים, כשהיינו קטנים, היינו רואים יושבים בחיק המשפחה ורואים יחד "בנסון", "קשרי משפחה" ו"בית קטן בערבה". הדברים היו ברורים: ידעת מי האבא, מי האימא, מי אדון ומי משרת. אחר כך הפציע ביל קוסבי על מסך הטלוויזיה שלנו וגילינו שהעולם יפה גם לשחורים – גם שם אפשר לסמוך על אבא שייעשה את השטויות שלו, על אימא שתנדנד ועל הילדים שיהיו חמודים ושובבים, וילמדו את הלקח שלהם בכל פרק מחדש.

אבל מאז גדלנו. לאט לאט ראינו איך המשפחות שלנו מתפרקות. אבא ואימא אוהבים אתכם אבל הם לא מסתדרים יותר אחד עם השני, ידה ידה ידה. יחד איתן התפרקו, באיחור קל, גם המשפחות הטלוויזיוניות. "מי הבוס?" הראה לנו שאימא בלי אבא יכולה להסתדר לא רע, ה"נאני" הראתה לנו שאבא בלי אימא זה גם כן בסדר. בשני המקרים המעמד הנמוך מכניס קצת מתח מיני לתמונה – אבל זה בסדר, כי בשביל מה משלמים להם.

הטלוויזיה משתרכת אחרי המציאות, אבל בסופו של דבר מדביקה אותה. החל מ"רוזאן" ודרך "נשואים עם ילדים" מן המסך הקטן התחילו להשתקף אלינו משפחות שהן, בוא נאמר, לא משהו. ובשנים האחרונות, כשכולנו כבר מכירים חברים קרובים שהתגרשו, או התגרשנו בעצמנו, גם המשפחות על מסך הטלוויזיה כבר מתפרקות לגמרי. למעשה הן מפורקות עד כדי כך שבשנות האלפיים כבר אין עיסוק בשאלת הנישואים או הגירושים אלא בחוסר תפקוד התא המשפחתי. בין אם מדובר במציאות של "משפחת אוסבורן" או בבדיה של טוני וכרמלה סופראנו – אין לנו יותר אף מייקל לנדון להישען עליו, (תודה לאל שנשארה לנו משפחה מושלמת אחת, הסימפסונים).

במקביל להתפרקות התא המשפחתי במציאות והתפרקות המשפחה הטלוויזיונית המושלמת התחילה הטלוויזיה לתפקד גם יותר ויותר כשירות פסיכולוגי-סוציולוגי-בידורי להמונים. הקשיים שלנו הם הרייטינג שלהם, ותוכניות האירוח של שעות היום התחילו להביא את אותם ניצולי משפחות מפורקות לבכות על המסך. בהתחלה בגידות קלות הספיקו, ואחר כך כבר לא. התחלנו לראות אבא שהפך לאמא, אמא שהפכה ללסבית, אבא שהפך לאמא זורק שולחן באולפן על אמא שהפכה ללסבית וכיוצא באלו.

וכאילו כל ההיסטוריה הסוציולוגית והטלוויזיונית הזו לא קיימת, מגיעה "הבטחנו זה לזו" ומנסה לקיים בתמימות דיון ראשוני בנושא הגירושים. קובי מידן מברר בשבילנו מה זה ב א מ ת עושה לילדים. וואלה.

אז זה לא שאין על מה לדבר. יש ועוד איך. אנשים ממהרים להתחתן וממהרים להתגרש. זה כואב להם וכואב לילדים. אנשים רבים אומרים לעצמם שהילדים מקבלים את זה בסבבה, וכמו שמראה הפרק הראשון בסדרה, זה ממש לא ככה. זו נקודה חשובה, ללא ספק. אבל אחת השגיאות הגדולות שלנו היא ניתוקה של החוויה הפרטית מההקשר החברתי, הפוליטי והכלכלי. דיון בגירושים מנקודת מבטה המצומצמת של ילדה שהוריה התגרשו – ולא משנה עד כמה נוגעת ללב תהיה, מפספסת את הקשר בין אחוז הגירושים המטפס לבין תרבות הצריכה, בין גירושים בגיל צעיר, למשל, לבין ההבטחות הפרסומאיות המקיפות אותנו לאושר מהיר, בין גירושים אחרי הולדת הילדים לבין קשיי הקיום הכלכליים, בין גירושים מאוחרים לבין ההשתנות המתמדת שאנחנו ניצבים בתוכה, בין גירושים מוקדמים לבין הקושי לראות באופק עתיד יציב מכל בחינה שהיא, ובין גירושים על רקע אלים לבין האלימות הגואה בחברה הישראלית, המגיעה מגבולותינו פנימה. להשתמש בבמה טלוויזיונית כזו כדי להציג באופן כל כך בסיסי את נושא הגירושים זה בזבוז. במיוחד כשזה נעשה על ידי אנשים שברור שהנושא קרוב ללבם.

"הבטחנו זה לזו", יום ג' 21:40, ערוץ 10