טל אדלר

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

העבודה על הפרויקט ארכה כשלוש שנים וכללה שלבי עבודה שונים, בהם גם השתנה סוג ההאזנה שלי למוזיקה. כשעבדתי בבית על התחקיר, בעיקר דרך האינטרנט וקריאה מרוכזת של חומרים, האזנתי לרדיו. האזנתי ל-FM106 כשהייתי בתל אביב, ואחר כך, בנגב, דרך האינטרנט. התכנית האהובה עלי ב-106 היתה התכנית של דידי דוקסין "Feel n’ Force", אז מי שמקשיב לה מבין פחות או יותר מה אני אוהב לשמוע.

מדי פעם גם הייתי מוריד אלבומים דרך סולסיק, ואז תוך כדי עבודה הייתי שומע את מה שהורדתי. בתקופה זו הורדתי בעיקר מוזיקה מאיסלנד וסקנדינביה, ובעיקר דברים אלקטרונים. אבל אני נהנה לשמוע גם חומרים שונים כמו קאונטרי, פוסט-רוק וגם רוק קלאסי מתקדם משנות השבעים, גרובים למיניהם ועוד.

בזמן הנסיעה אל הכפרים הלא-מוכרים ומהם לא הקשבתי למוזיקה, כי מאז שפרצו לי את הרכב וגנבו לי את הרדיו-דיסק, אין לי מוזיקה בנסיעה, אבל זה לא ממש חסר לי. אני נוסע בדרך כלל עם חלונות פתוחים והרעש של הרוח לא נותן לי ליהנות ממוזיקה ממילא.

השלב האחרון של הפרויקט היה כתיבה של הסיפורים. בשלב זה גם ביליתי שעות רבות מול המחשב, אבל גיליתי שכשאני כותב קשה לי להתרכז גם במוזיקה. לפעמים אני שומע מוזיקה יותר אמביינטית, שקטה ורגועה כשאני כותב.

(ארבעה מהסיפורים שכתב אדלר מצורפים בתחתית הראיון, בצירוף התמונה המתאימה)

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

קשה להגיד מה יותר מזין אותי, כל מה שנמצא סביבי הופך לחומרים שמזינים והכל נכנס לקופסה לעיבוד. בעבודה על הפרויקט הנוכחי הזינו אותי בעיקר ידיעות עיתונות, מאמרים, כתבות ודו"חות שמצאתי בדרך כלל באינטרנט. ערכתי תחקיר לטובת כל סיפור מתוך 34 הסיפורים שכתבתי לפרויקט וקראתי חומרים שונים - מספרי היסטוריה ואנתרופולוגיה ועד לדו"חות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פסקי דין מהאגודה לזכויות אדם וארגון עדאלה, דוחות שנכתבו עבור וועדות כנסת שונות ודוחות של ארגונים שונים כמו מכון אדוה ורופאים לזכויות אדם.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

בזמן האחרון עברתי דירות ואזורי מגורים. נדדתי בין מושבים בהרי ירושלים, תל אביב (מרח' הרצל בפלורנטין ועד רח' אוסישקין על הירקון), הנגב (מיתר) ואוסטריה (וינה). כרגע אני לא גר בשום מקום. אני קצת אצל חברים ואצל אמא בירושלים, ומתכנן לחזור לאוסטריה לכמה חודשים בכדי לסיים תואר. מרוב ששיניתי כתובות כבר הפסקתי להתעסק במה לא בסדר שם, עד שיהיה לי מושג ברור איפה אני גר למשך יותר משנה.

למי היית מכניס מכות?

לא הייתי מכניס מכות, אבל מי שמעוררים בי את הרצון הזה הם תושבי ההתנחלויות מחברון ודרום הר חברון שמשליטים טרור, מתקיפים ילדים או קשישים, גונבים והורגים בעלי חיים, משמידים יבולים והורסים את הרכוש של שכניהם הפלסטינים, שאינם יכולים להתנגד או להחזיר כי המשטרה והצבא תמיד יעמדו לימין המתנחלים. לא יכול להבין את גודל השנאה והרוע שהאנשים האלה מכילים. הם מבחילים אותי.

מה ההתמכרות שלך?

אני כמעט לא מכור לשום דבר. אני יכול להפסיק כמעט כל סוג של צריכה עקבית. אבל אני די מכור ליופי נשי. אני לא זוכר מתי ההתמכרות החלה, כי זה תמיד איתי. איך זה בא לידי ביטוי? נו באמת.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

מי שכבר יושב או יושבת איתי לדרינק ואומר או אומרת שאין לו או לה כסף, או מי שרוצה לשבת איתי לדרינק ושאני אשלם לו או לה.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שהאנשים הבאים יראו את התערוכה: תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, משה דיין, יגאל אלון, ופקידי הממשלות השונים - מקום המדינה ועד היום. אולי זה היה גורם להם לשנות משהו, לתכנן את יישוב הנגב בצורה שונה, שוויונית יותר, מתחשבת יותר, אנושית ומציאותית יותר אם היו יודעים מה ההשלכות ההרסניות של החלטותיהם ומעשיהם לאחר מספר שנים.

עארף אלעארף, שהיה נציב מחוז באר-שבע מטעם המנדט הבריטי, שהכיר את כל השבטים הבדואים ברחבי הנגב, צילם וכתב שני ספרים יפים אודותיהם בשנות השלושים. אני מאוד מעריך את העבודה שלו והייתי שמח להחליף איתו חוויות ורשמים כי גם אני הסתובבתי בין השבטים, כשצילמתי, חקרתי וכתבתי.

נטלי פביאני, שתיבדל לחיים ארוכים, כי הייתי ממש מאוהב בה ואולי זה היה גורם לה לכתוב לי, להרים טלפון, משהו?

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני משתמש המון באינטרנט, ולא הייתי מסוגל לעשות את הדברים בצורה שאני עושה אותם בלי הכלי המדהים הזה. האינטרנט הוא חלק מהחיים שלי ובעזרתו אני שומר על קשר עם חברים, קולגות, פרויקטים וארגונים בארץ ובחו"ל. הוא כלי מרכזי בעבודה שלי והאתר שלי שקיים משנת 2000 – www.itemz.org מספק לי את הצורך להציג את העבודות שלי ולתקשר עם אנשים שונים מכל העולם על הפרויקטים השונים ועל דרך העבודה שלי.

דף הבית שלי הוא עיתון הארץ, שם אני קורא קצת כותרות וכתבות. גם חברים טובים כותבים שם. לתחקיר הצילומי נעזרתי בפורומים של photo.net, בעיקר בפורום של פורמט גדול ובינוני. לגבי פורמט דיגיטלי נעזרתי במאמרים שמופיעים ב-dpreview.com. לגבי רכישה נעזרתי במודעות של jugend.co.il ובמחירים של bhphotovideo.com וקניתי בעיקר ב-ebay. רכשתי ספרות ומכשירים שונים ב-amazon.com. את החיפושים השונים ערכתי, כמובן, בגוגל.

כשאני כותב באנגלית אני נעזר המון ב-dictionary.com, בעיקר בתזאורוס שלהם. לגבי תרבות ואמנות מקומית אני מתעדכן ב-maarav.co.il ולגבי טיסות ב-netravel.co.il וב-"דקה 90".

חומר קריאה לתחקיר על הכפרים הלא מוכרים, הנגב והבדואים:

adva.org
w3.bgu.ac.il/bedouin
www.ittijah.org/inside/villages.html
www.dukium.org
ramat-negev.org.il
www.negev-net.org.il/darom1.asp
www.snunit.k12.il/beduin/home.html

בעקבות פרסום על ריסוס שדות בדואים בנגב בחומרים רעילים ב-2003, יוצא טל אדלר (37), אמן, מרצה ואקטיביסט, להתוודע אל המתרחש באזור. התנודה הזו שלו תקרום עור וגידים כפרויקט "לא מוכרים", המביא את סיפורם של היישובים הבדואים האלמוניים בנגב אל הקהל הרחב.

אדלר, שיצר קשרים עם התושבים והנציגים הרשמיים יותר ופחות של הכפרים, החליט ליצור לכל כפר סיפור ותצלום. ההחלטה על הסיפור נוצרה במשך תהליך שארך שנתיים וכלל פגישות, ראיונות ודיונים אינספור. אדלר בחר לתעד את הכפרים בפורמט הצילום הפנורמי. בטקסט התערוכה מצוין ההקשר בין האובייקטים לבין הטכניקה; פורמט זה היה מקובל בעיקר לצילומי קבוצות או נוף. מקומו של היחיד בפורמט זה נפקד או מצוין כמעט כמיניאטורה. אדלר רואה קשר בין הפורמט לבין האופן שבו תפשו המנהיגים את הבדואים בתקופות לא מעטות. התפישות הרומנטיות שניכרו באמנות של תחילת התקופה הציונית, הבצלאלית, לגבי הבדואים, שנראו לבאים זה מכבר כחלק מפנטזיה אוריינטליסטית, מעומתות כאן עם מציאות – שכפתה על האזור תקנים מערביים ונראית מהצד כטראומה שכולה הרס והזנחה.

שיטוט קליל באתר של אדלר חושף זהות אמנותית אקטיביסטית, שלא מפרידה בין האמירה האמנותית לפעילות החברתית. האתר מציג פרויקטים שונים שלו וחושף, לכמה רגעים, נדבכים מעשייתו. ניכר שבהתאם לדרך שבה אדלר מביא את האידיאולוגיה לעבודה, הוא הופך את האינטראקציה האנושית, את הקהל שנחשף במודע או שלא במודע לעבודתו, לחלק בלתי נפרד מכל פרויקט.

אחד הפרויקטים הפרובוקטיביים והמשעשעים ביותר הוא "תהמולה" (2003). במסגרתו שלח אדלר 10,000 גלויות לתושבי ירושלים, שנקראו להצטרף ל"מבצע ייהוד ירושלים", לשמור על ערנות ולדווח על בתים של ערבים שניתן לרכוש, לפלוש אליהם או להרוס אותם. באתר מוצגות גם הגלויות ששבו אליו, והן מציגות סקאלת תגובות שנעה בין קללות נאצה לפאשיזם הבוטה שמועבר בגלויה, לבין עצות פרקטיות ודיווחים על בתים נטושים. במסגרת התערוכה "ורד אחד ורוד, אמנות אורגנית בעידן הדיגיטלי", שחדרה לכלא 6, שב אליו פורמט הגלויה, כשהוא שלח 12 ורדים וגלויות ל"אנשים שמגיע להם, מכל הלב"; הנמענים נעו בין ביבי, פרס, אולמרט, דיכטר וחבריהם.

אדלר, שהספיק ללמוד במוסררה, בעברית, בסם שפיגל ובבצלאל במהלך שנות ה-90', השתתף באינספור תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, במסגרת ביאנלות ומחוות לאמנים צעירים ובמסגרות שונות של פעילות חברתית. בין 1994-2001 ערך שלוש תערוכות יחיד, בבית האמנים שבירושלים, בויצ"ו חיפה ובגלריה אנט גלינק באמסטרדם. הבחירה במרכז לאמנות דיגיטלית להצגת תערוכתו הנוכחית כמעט מתבקשת. אחרי הכל, מדובר במרכז שמזוהה עם אמנות צעירה שמדברת בשפה בינלאומית ועם עמדות חברתיות ברורות.

"לא מוכרים", המרכז לאמנות דיגיטלית, עד 11.3.2006

ב-31.1 ייערך ערב עיון בנושא "אתנוקרטיה והחברה הבודאית בנגב"

את זינב צילמתי בתוך אחד האוטובוסים המשמשים להסעות תלמידים. נראה שהרכב משמש להסעות מאז שנות השישים. קשה להאמין שהוא עדיין נוסע, קשה יותר להאמין שהוא משמש להסעת ילדים קטנים. הדלת חלודה, שבורה, חצי פתוחה. החלונות תקועים במצבים שונים. הריפוד על הכסאות הישנים קרוע כולו, על חלקם לא נשאר אפילו ספוג. התקרה עשויה דיקט. הרצפה – ברזל חלוד.

את ההסעות לבית-הספר באום-מתנאן עושה האוטובוס בשני סבבים: אוסף ילדים, מוריד אותם בבית-הספר, חוזר לאסוף את יתר הילדים. הראשונים קמים הרבה יותר מוקדם, וצריכים לחכות בבית-הספר כמעט שעה עד תחילת הלימודים. זינב, תלמידת כיתה ג', נוסעת בסבב השני. לאחר נסיעה של כעשרים דקות בדרכי עפר משובשות, היא מגיעה לבית-הספר בשעה 07.50.

בית-הספר בנוי מכמה קרוואנים, ולומדים בו כאלף תלמידים. בכל היישובים הלא מוכרים חיים כ-18 אלף ילדים בגיל בית-הספר היסודי, אך פועלים בהם רק כעשרים בתי-ספר יסודיים. הרשות לחינוך הבדואי, שהוקמה ב-1981, אמורה לטפל באכיפת חוק חינוך חובה בכפרים האלה. בין השאר היא אחראית על הסעות התלמידים, ולכן אמורה להוציא את השירות למכרז ולפקח על טיבו. ועדות ובודקים שמינה משרד החינוך מעת לעת מצאו ליקויים שונים בניהול הרשות, וב-2003 אף הודח מתפקידו ראש הרשות לשעבר, משה שוחט, לאחר שפורסמו התבטאויותיו הגזעניות בגנות הבדואים. עוד נמצא כי שוחט השתמש בכספי הרשות לצרכים פרטיים. למרות בקשות שתפקיד ראש הרשות ייצא למכרז, למרות בקשות שימונה לתפקיד איש חינוך בדואי, לבסוף מונה לראש הרשות, בלי מכרז, חנן אפוטה מקריית-גת.

הורי התלמידים טוענים כי הואיל והדרכים ביישובים הלא מוכרים אינן סלולות, וברובן קשות מאוד למעבר, מפעילי ההסעות משתמשים בכלי הרכב הגרועים ביותר שברשותם. הם לא רוצים להרוס את האוטובוסים הטובים. רבים מתלוננים על דחיסת ילדים רבים מדי לרכב, בצורה לא בטיחותית ונגד החוק. רבים מההורים מתלוננים גם כי המכרזים אינם נערכים כחוק, וכי אין פיקוח על חברות ההסעה ועל נהגיהן.

בראשית 2005 הודיע משרד החינוך על הכוונה לפרק את הרשות לחינוך הבדואי ולהעביר את סמכויותיה למועצה החדשה שקמה – מועצת אבו-בסמה. עד כה לא קרה דבר.

יום שבת אחר-הצהריים, והילדים באמצע משחק כדורגל סוער. כשאני מגיע הם מפסיקים אותו, ואחד הנערים מסדר את כולם לצילום. לאחר מכן מתחדש המשחק. אף שמגרשי הכדורגל נמצאים בשימוש תכוף, גם בשאר הכפרים הלא מוכרים לא ניתן למצוא מגרשים סבירים. אי-אפשר להקים ולתחזק מתקני ספורט בלי הכרה, תקציבים ומועצה מקומית. כאלף ילדים ובני-נוער גרים בח'רבת-אלואטאן. הם וילדי הכפרים הלא מוכרים האחרים לא יכולים ליהנות מחוגים, מתנ"ס, תנועות נוער, מתקני ספורט או פעילויות תרבות והעשרה. לאחר סיום הלימודים הם יכולים להעסיק את עצמם בשיעורי הבית, בצפייה בטלוויזיה או ברעיית הצאן. רבים מההורים מתקיימים מקצבאות ביטוח-לאומי; על-פי חוק, אסור להם להחזיק רכב או לנהוג בו. זה לא משנה. ממילא לא יכלו להרשות לעצמם לקחת את הילדים לחוגים בבאר-שבע, ערד, עומר או מיתר.

תמיד ריתק אותי הסיפור על אותו בדואי, שקנה בשוק מיכל שמן זית וחבילה של תמרים. את הדרך הארוכה חזרה למאהל עשה ברגל: עשרות קילומטרים תחת השמש הקופחת של הנגב. כשהיה רעב, אכל מהתמרים. כשהיה צמא, לגם מהשמן. כשהגיע הביתה היה מיכל השמן ריק. אף שלא זו מטרת הסיפור, הוא מעיד על מקומו של שמן הזית בתפריט הבדואי, ומעיד גם על הכמויות הנצרכות ממנו. שמן הזית הוא אחד המרכיבים המרכזיים במטבח הבדואי הפשוט, ומיוחסות לו סגולות רבות, בריאותיות ואחרות. משפחה בדואית ממוצעת צורכת מעל מאה ליטר שמן זית בשנה.

לפני כעשרים שנה נטעו עלי אבו-סבייח ואביו כשמונים עצי זית באדמתם, בכפר הלא מוכר אלבאט. הבחירה בזיתים היתה מובנת מאליה לא רק בגלל חשיבותו של הזית, אלא גם בגלל בעיית המים הקשה. בראשית שנות השמונים אמנם התקינה מקורות נקודת מים על הכביש הראשי, מחוץ לכפר, אבל כל תושבי הכפר יודעים שמותר להשתמש במים האלה לשתייה בלבד. אף שתושבי אלבאט גרים על אדמתם שלהם, ויודעים שמשפחותיהם ישבו שם לפחות עשרה דורות אחורה, מאז 1948 נאסר עליהם לנטוע עצים באדמתם או להשקות אותם. כאשר הם נוטעים למרות זאת, לרוב עוקרים את השתילים פקחי הסיירת-הירוקה.

למרות החשש, עלי ואביו נטעו את השתילים. רובם מתו בהעדר השקיה מסודרת, אך את עשרת העצים שנותרו החל עלי להשקות בג'ריקנים של מים שהיה מעמיס על טנדר. כיום הוא מוציא מהעצים כשישים ליטר שמן בשנה. "עץ זית זה דבר בינלאומי", הוא אומר. "הזית הוא בריא, וזה כתוב גם בקוראן, גם בתורה וגם אצל הנוצרים. כשמדברים על שלום מניפים ענף של זית, אז אם הוא מסמל שלום, למה לפחד ממנו? כולנו צריכים לשמור על עץ הזית ולדאוג כשעוקרים עץ זית, אבל אותי לא מעניין אם הוא כן מסמל שלום או לא. אני אוהב שמן זית, וכדי לקבל שמן זית אני צריך לנטוע עץ זית, וזהו. זה הסיפור שלי".

סלימאן אבו-אג'ג' יושב בשיג, אוהל האירוח הבדואי, מול הגחלים הלוחשות. השיג של סלימאן חשוך, אבל בחוץ יש הרבה אור שנופל על חורבות המסגד ההרוס, ממש ממול. צריח המסגד שוכב על שאריות הלבנים והבטון שנותץ על שפת כביש השלום – הכביש המחבר את דימונה לערד ואת כסייפה לערערה.

סלימאן מספר לי על ההתרגשות שאחזה בכולם לפני כמה שנים, כשבנו את המסגד. פניו חתומות כשהוא מתאר איך כל המשפחות התאחדו, איך כולם התרגשו, איך כולם נרתמו לפרויקט. אחדים תרמו כסף, אחרים תרמו חומרי בניין או שעות עבודה. המסגד נבנה על אדמתו של סלימאן, אך יועד לכל המשפחות שבצדו האחד של הכפר – אלה שכדי להגיע למסגד שבצדו האחר של הכפר היו צריכות לחצות את הנחל שכבר גבה קורבנות בעבר. בחורף היה עליהן לפלס את דרכן לשם גם בקילומטרים של בוץ.

שנה של עבודה אינטנסיבית, מסורה, נדרשה כדי להקים את המסגד. כשהסתיימה הבנייה, כשלא נותרה אלא התקנת החלונות, הופיעו בכפר פקידי ממשלה והצמידו לדלתות המסגד החדש צווי הריסה. "למה חיכו שנה עד שנסיים את הבנייה?", שואל סלימאן שאלה רטורית. תושבי הכפר התאחדו שוב ושכרו עורך-דין. ניירות ובקשות הוגשו. 50 אלף דולר עלתה הבנייה, עוד כסף עלתה הביורוקרטיה. פעם אחר פעם הצליחו לדחות את ביצוע ההריסה.

שנה ארכה בנייתו של המסגד, ושנה נהנו ממנו אנשי הכפר. בוקר אחד הוצף הכפר השקט, הנידח, במאות אנשי צבא ומשטרה. כאילו היה לשדה קרב. היו שם לוחמי צה"ל, שוטרי מג"ב, שוטרי יס"מ, ניידות. כל הכניסות לכפר נחסמו, והלוחמים החמושים התפרשו מסביב. אז באו הבולדוזרים. סלימאן הוזעק למקום.

כשהגיע וראה את פני החיילים והשוטרים ואת מספרם, התחנן בפני התושבים שהתאספו מסביב למסגד שלא יעשו כלום. שייתנו לבולדוזרים להרוס. "כשראיתי את החיילים הבנתי שאם מישהו יעז להתנגד, יישפך כאן דם", הוא מסביר. "לזה אני לא מוכן. גם לא עבור המסגד".

תוך פחות משעה עזבו הלוחמים את הכפר, משאירים מאחור ערמה מעלה אבק של בטון וברזל. "עוד קפה?", שואל אותי סלימאן בשיג החשוך.