פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היי היי, אנחנו המאנקיז

      עם צאת האלבום, אלון עוזיאל צלל לעומק היסטריית הארקטיק מאנקיז. הילדים האלה משפילד, הוא חורץ, הם בסדר גמור

      "לציפייה יש הרגל להכין אותך לאכזבה" היא השורה המפוחדת שפותחת את אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז. אין ספק שהרביעייה הבריטית, שממוצע הגילאים של חבריה הוא 19 שנים, שותה את הפיינטים שלה בידיים רועדות. העיתונות הבריטית הכתה שוב, ושינתה את חייהם של המאנקיז לנצח: הם כבר לא חבורת נערים שיוצאים, משתכרים, מכירים בחורות, ועל הדרך עושים את המוזיקה שהם אוהבים. פתאום הם מוכרים 100 אלף עותקים ביום יציאת אלבום הבכורה שלהם לחנויות, והם "הלהקה הכי טובה בבריטניה", "הדוברים של דור שלם", או כל סופרלטיב אחר שמתרוצץ לכותבי האן-אם-אי בראש.

      מכל ההייפים של השנים האחרונות, הניימדרופינג שהוצמד למאנקיז הוא מוקצן לגמרי. אמרו שהם מושפעים מהסמיתס, מהסטריטס, מניו-אורדר, מאואזיס, מהג'אם, מפאלפ, מליברטינז, מסטון רוזס - בעצם כמעט מכל להקה שפעלה בבריטניה בעשרים שנה האחרונות. הארקטיק מאנקיז כל כך צעירים, שהם לא הספיקו בכלל לשמוע את כל הרפרנסים שמיוחסים להם, אבל כמוזיקאים של שנות ה- 2000 ההיסטוריה המוזיקלית הזו נוכחת עבורם כאן ועכשיו. אם רוצים אפשר להתפשר ולדבר על המאנקיז כעל על פוסט-סטריטס לפרקים ופוסט-פרנץ פרדיננד לפרקים (אלו אגב, חתומים איתם בלייבל דומינו).

      המאנקיז פרצו לתודעה דרך הופעות במקומות קטנים ולוקאליים, הפיצו את הדמו שלהם בעולם הממשי ובאינטרנט, וב- 2005 נחשבו כבר לשם דבר באנדרגראונד הבריטי, כשהם נושאים את דגל ה-DIY. משהו כמו בית הבובות, רק בלי דרום אמריקה, ועם מוזיקה טובה. אחרי שצברו כמויות עצומות של מעריצים עוד לפני שיצא להם אלבום, פנו אליהם מדומינו, והטיסו אותם אל מצעדי הלהיטים – הסינגל הראשון, "I Bet You Look Good On The Dancefloor" הגיע במהרה אל פסגת הטופ 40 הבריטי, והסינגל השני, "When The Sun Goes Down", חדר גם הוא אל המקום הראשון במהירות מרטיטה.

      והנה, אחרי הטיזינג, יוצא האלבום המלא, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not". חלק נכבד מהשירים זכורים מהקלטות הדמו שהתרוצצו ברשת, רק שבעזרת ג'ים אביס (שהפיק את UNKLE, פלסיבו וקסאביאן), הגרסאות החדשות מהודקות יותר, נקיות יותר, וכן, נשמעות טוב יותר (גם אוהבי לואו-פיי מובהקים יתקשו להתווכח). לרוב, המאנקיז הם להקה של רוק גיטרות מאסיבי, עם אלמנט גרובי. "I Bet You Look Good On The Dancefloor" הוא להיט פופי, מרקיד ומיוחד במינו, שגרם גם לעקרות בית נואשות להזיז את הראש למעלה ולמטה, כאילו שלא אכפת להן בכלל. המאנקיז ניסו למחזר בגסות את ההצלחה של הסינגל הזה בשיר נוסף שמזכיר ריקודים בטייטל שלו, אבל התוצאה מאכזבת למדי – "Dancing Shoes" הוא השיר הכי פחות מעניין באלבום.

      השוס האמיתי של המאנקיז הם הטקסטים של אלכס טרנר, האישיות הבולטת בלהקה, שבדומה למייק סקינר (הסטריטס), כותב בתחכום על סדר היום של בחור בריטי צעיר, שמתחיל עם בחורות, לא מחבב את המשטרה, ורואה יותר מידי טלוויזיה. הוא לא שר על אהבה, אלא חצי מדקלם על חרמנות שטחית שראויה לגילו: "מה את יודעת? את לא יודעת כלום! אבל אני עדיין אקח אותך הביתה", הוא אומר ב-"Still Take You Home", כשמקצב Pאנקי-Fאנקי שכזה מלווה אותו.

      נראה שהמאנקיז לקחו ברצינות את השורה שמופיעה בקטע הרוק-דאב-קלאשי המשובח "A Certain Romance", וגורסת כי בימינו יש מוזיקה בכדי שיהיו רינגטונים חדשים. כמעט כל שיר באלבום הוא להיט פוטנציאלי ומקפיץ, והבלדה "Riot Van", שמספרת על שוטרים שרודפים ומרביצים לצעירים ששותים, מסוגלת לסחוף קהל שלם להדלקת מצתים.

      הארקטיק מאנקיז יכולים להפסיק לדאוג - מאכזבים הם לא. אף אחד לא באמת ציפה מהם להיות חדשניים, מורכבים או עמוקים במיוחד. העיתונים הבריטיים גדולים במילים, אבל סביר להניח שאם הם באמת היו כאלו חדשניים, הם לא היו חוטפים את הכותרות והלמעלה של המצעדים. הם פשוט עושים רוק פופי ובועט, שנשמע בן זונה. בעיקר עם המון אלכוהול בגוף.

      ארקטיק מאנקיז, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" (אן-אם-סי, Domino)