פגסוס חייב להוציא שחורים

כשראה אור לראשונה, בארה"ב, ב–1992, "כל הסוסים היפים", ספר העל פרי קולמוסו של קורמאק מקארתי – האלמוני עד אז – התחושה הכללית הייתה כי מדובר ביצירה בעלת איכויות על זמניות, לבטח יצירת מופת. מקארתי פירק את שלד הרומן הפיקרסקי מיסודותיו, תוך שהוא משרטט – על גבי נרטיב טקסט המסע – פירמידה מהופכת המתכתבת עם ה"אודיסיאה", "דון קיחוטה" ו"מובי דיק", מבלי להשתעבד לאבני היסוד של התרבות המערבית. בקיצור, היה זה מעדן – שגם היום שווה להרחיק נדוד ולחפשו בחנויות הספרים המובחרות (באמת) – מודע מאוד לעצמו, עם כושר אירוניה עצמית, יכולת לספר סיפור, ובעיקר, המון מחויבות אמנותית.


השאלה מתי הוליווד תרים את כפפת המתאגרפים שלה ותנסה להשכיב את "כל הסוסים היפים" אפיים ארצה, משל היה מדובר ב"הם יורים גם בסוסים" (…), הייתה רק עניין של זמן. לאחר נפתולים ותככים של מפיקים ומשקיעים, בעיות ליהוק ואיוש, הופקדה המלאכה בידיו של בילי בוב תורנטון, קאובוי טקסני מוצהר, הנוכחי של אנג'לינה ג'ולי (או אולי ז'ולי) ומעריץ מצוטט של מערבונים. אולי בשל כך חשבו הברנשים במשרדי השנהב שיהיה מתאים לתפקיד. הם קראו את "כל הסוסים היפים" – סיפור המסע של ג'ון גריידי קול ולהקתו, אל בגרות חדשה במקסיקו מעבר לגבול, בתקופה בה המערב כבר לא פרוע, אלא זרוע קורבנות מיתוס ורחמים עצמיים – כמערבון. אך אבוי, "כל הסוסים היפים" לא נכתב במקור כמערבון. הפרשנות הקולנועית של הקאובוי הטקסני לטקסט ככזה, אמנם לגיטימית, אבל בוודאי מוחמצת.


ג'ון פורד כיסה כבר את הטריטוריה של המערבון כז'אנר הטובע באדמה החולית של דימויו העצמי ב"הנוקמים". קלינט איסטווד, שהקריירה הקולנועית שלו התחילה במחוות רנסאנסיות לז'אנר במערבוני הספגטי וסיומה בסגירת הארון וזריקת המפתח על הז'אנר ב"הבלתי נסלח", עשה זאת טוב, מדויק ומטלטל יותר מכולם. נקודת הפתיחה של בילי בוב תורנטון, אם כן, הייתה גרועה, אבל הוא צייד עצמו ברומן המשובח, בתקווה לשאוב ממנו את הכוחות הטמירים הדרושים למשימה. חשוב להבהיר, הוא נכשל.


טוב היה לתורנטון לו היה קורא את "כל הסוסים" דווקא כרומן התבגרות דרך מסע, בעל פוטנציאל קולנועי אירוני לערער על יסודות ה"איזי ריידרים" של העולם. יש לו הרי נופים (הרי מקסיקו המבהילים ביופיים), צמד חמד דו ערכי, בעל ייצוג סמלי מהופך (מאט דיימון והנרי תומס), סיפור אהבה בלתי אפשרי (דיימון ופנלופה DOING THE NASTY), מאפיינים טראגיים וערמות של מוסר השכל. בילי בוב בחר להתמקד דווקא בסיפור הרכיבה, בדימויי הקאובוי ובייצוג מאבק האדם בכוחות משעבדים, בעיקר המדובר בכוחותיו הפנימיים, הרע מול הטוב. טוב ויפה, אבל מישהו כבר עשה את זה, בוודאי במסגרת של המערבון.


מבחינה זו "כל הסוסים היפים" נופל קורבן לפרשנות לא נכונה ולבחירה ערכית מוטעית, בכל הנוגע לאופני העמדתו. הליהוק סובל גם הוא מחוסר התאמה ברורה, ומאט דיימון אינו, בשום פנים ואופן, ג'ון גריידי קול, הנער בעל פני האבן ולב התינוק. לדיימון, אם כבר, יש פני תינוק ולב של אבן. פנלופה קרוז, עושה רושם, נדחפת לכל משבצת עם מבטא ספרדי, ומחטיאה בגדול את עיצוב דמותה של אלחנדרה, או אולי נופלת קורבן לסטריאוטיפיזציה שמבצע בילי בוב בדמות האישה, ולא בפעם הראשונה. למרות הכל, הסרט מצליח לשמור על מסגרת הרומן והעלילה מובאת בצמידות מהימנה למדי לרומן. מבחינה זו, שבחים לבילי בוב שלא חטא להוסיף תלים פרטיים שלא לצורך. המוצר המוגמר מעניין, גם אם מלא חורים וקרעים, אבל שווה צפייה רק ברמה של פתיחת דיון בנושא "מדוע הקולנוע מדיום נחות (בהרבה) לעומת הספרות". כולל מובאות.