הגיע הזמן להפיג את מאזן האימה המגוחך המתהווה בחודשים האחרונים סביב "מינכן", סרטו החדש של סטיבן ספילברג. אלמנות מינכן בעד ונגד, יוצאי מוסד נגד ובעד, כאילו מדובר באמת במשבר תדמיתי (חאלד משעל, הטה אוזן בבקשה) של היקרים באבני החן הישראליות המוסד ובחוריו המצוינים. בנוסף, הסיקור וההתעסקות הביאו לאינפלציית כתבות בנוסח "לקחנו את שרוליק (שם בדוי), סוכן מוסד, לצפות ב"מינכן". המסקנות שלו: איילת זורר כוסית אחושרמוטה", המאיימת להטביע כל אתר אינטרנט ומוסף עיתון בנמצא.
אז אפשר להירגע. נדמה שיותר מדי אנשים שכחו שבסופו של דבר, עם או בלי לגעת בכמיהתו של ספילברג לנג'ס לאתוסים היסטוריים בכלל וליהודים בפרט, מדובר בקולנוע - וככזה, "מינכן" הוא לא אנטי-ישראלי ולא אנטי-פלסטיני. הוא פשוט פרו-הוליוודי.
האם העובדה שהצפיה ב"מינכן" גרמה לי לחוש לא בנוח, שמה אותי במקום דומה לכזה של סוכן מוסד בדימוס? מבהיל אותי אפילו לחשוב כך. אבל כנראה שאין מנוס. צפייה בעיניים ישראליות ב"מינכן" מגלה מוצר מגובב, בעייתי, מביך לעיתים, וגורמת גם לפרקים לתחושה אנטי-פטריוטית בעליל. לא, לא באספקט הצפוי של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, פשוט לאור המחשבה שאם הוא היה מוותר על רוב הליהוקים המקומיים (ובראשם גילה אלמגור), הוא, ואנחנו, היינו יוצאים נשכרים. אז קשה לנו לעכל את "מינכן", אבל מלבד פגמיו, זה עדיין סרט ספילברגי, וככזה, הוא טומן בחובו את כל האיכויות המוכרות: קולנוע סוחף, יכולת יחידה במינה לספר סיפור דרך המצלמה ואיכות כוללת, שאין לה כמעט אח ורע בקו הייצור ההוליוודי. אבל עד כאן המחמאות, נחזור להתמקד בקללות.
את הסיפור אנו מכירים כבר כחלק מהגנום הישראלי. אולימפיאדת 1972 במינכן, מחבלי "ספטמבר השחור" חוטפים ורוצחים 11 ספורטאים ישראלים (או שמא היה עלי לומר י"א?), וממשלת גולדה מחליטה לשלוח את המוסד לחסל את בכירי הארגון בזה אחר זה. מכאן, הערבוב בין מציאות (שאין לנו באמת מושג עליה) לבין פיקציה הוא כלי שרת בידי הבמאי ותסריטאיו. הסרט, כפי שמציינת כתובית הפתיחה, נעשה "בהשראת אירועים אמיתיים". כלומר, לא מתיימר לספר אמת (וטוב שכך). לכן, מרשה לעצמו "מינכן" לסתור את תיאור המבצע האמיתי, שכונה "זעם האל" והיה הרבה יותר מאורגן והרבה פחות פרטאצ'י מהמתואר כאן - כל הדיווחים, בעיקר זרים, בסיקור המבצע דיברו על פעילות רחבת היקף הנעשית על ידי סוכנים רבים, שכללה גם לוחמות פסיכולוגיות בנוסח פרסום מודעות אבל על המועמדים לחיסול, זמן קצר לפני ההתנקשות בהם.
בצד הרע, ספילברג מכונן כאן קבוצה אקלקטית של חמישה מגויסי מוסד ממדינות שונות בראשות אבנר (אריק באנה, "הענק"), הצבר שכ-ל מדינת ישראל על כתפיו. הקבוצה היא כמעט חסרת ניסיון מבצעי וכזו שחוסנה מכורסם על ידי דילמות מוסריות ושחיקה נפשית לאורך הסרט. מהצד החיובי, היי, לפחות לא מיוצגת כאן פרשת לילהאמר, בה נרצח על ידי בחורינו מלצר פלסטיני חף מפשע. שוקראן סטיבן.
אילוף הזוררת
מוזר שטוני קושנר, אחד מהמחזאים הגדולים בדורו ("מלאכים באמריקה"), חתום על התסריט, שכולו מערבולת קלישאות מייגעת ומביכה. החשד המיידי נופל אם כך על אריק רות, שותפו לכתיבה, שאחראי לתסריטים של "פורסט (החיים הם כמו קופסת שוקולד) גאמפ", "פוסטמן" ו"הלוחש לסוסים". קושנר הצטרף לפרויקט לאחר כתיבת הטיוטה של רות, ורק אחרי שניהם הצטרף גם ספילברג, לאחר היסוסים (בניגוד למחשבות כאילו הסרט הוא שאיפת חייו). שוב, גם אם לעיניים מערביות ההתחבטות המוסרית המגובה במנטרות "לא נלך עוד כצאן לטבח" בתיבול עז של "יורים ובוכים" היא אלמנט סיפורי מקובל במקרה הזה, לעיני הישראלי שבע הקלישאות זה פשוט מכאיב. גם עם עיקור האלמנטים הללו מהסרט, תסריט "מינכן" עדיין לוקה ברגעים מביכים, ובראשם, ללא ספק, הוא זה של אריק באנה המשגל את איילת זורר באופן טכני, כמעט אלים, כשבראשו מתרוצץ הלם קרב מז'אנר חדש.
במובנים מסוימים, אריק באנה לא שונה בהרבה מטום קרוז ב"מלחמת העולמות" (כל סרט של ספילברג מגיע עם רף ציפיות גבוה, ואחרי "מלחמת העולמות", הציפייה לפני "מינכן" הייתה בשמיים), מהיילי ג'ואל אוסמנט ב"AI", טום הנקס ב"טרמינל" או ריצ'רד דרייפוס ב"מפגשים מהסוג השלישי" - גיבור לא שגרתי המתמודד עם משהו הגדול עליו בכמה מידות, שמגיע אליו ללא הכנה מוקדמת ובהפתעה מוחלטת.
אך כאן המסלול אליו נקלע אבנר, גיבורנו יפה הבלורית והתואר, הוא ערבוביה מעיקה של תסמונת דור שני, התחבטות מוסרית של חייל ובלבול פוליטי בצל מעגל האלימות הבלתי נגמר. דרכו מנסה ספילברג לפרק את המושג נקמה לתוך שאלות מהותיות של שכר והפסד, מוסר ולקח. ובכדי להלך בין הטיפות, משתדל לא לענות באופן מוחלט על השאלות הללו עד לסיום ולהתחבט כל הסרט האם ראוי להלחם באלימות באמצעות אלימות. התשובה, כנראה, ניתנת בסוף, בהצצה חטופה אל קו הרקיע של ניו יורק בכיכובם של מגדלי התאומים, שהגדירו כנראה מחדש את המונח "ספטמבר השחור".
אז כמוצר תרבותי, "מינכן" לעתים מעצבן, לרוב מביך. אך כקולנוע אמריקאי, ספילברג מתעלה כרגיל כמעט מעל כולם. אך לא ברמה אחידה. שאלה קשה לריק קרטר, מעצב ההפקה הקבוע שלו: האם שלחת אנשים לעשות קניות בשוק הפשפשים לטובת עיצוב בתי הסבנטיז הישראלים? כי אם כן, רימו אותם בגדול שם ביפו. יאנוש קמינסקי, לעומת זאת, הצלם המבריק של ספילברג, שוב מתעלה על עצמו ומעצב כאן מותחן ריגול בלוק סבנטיזי בטעם "הקשר הצרפתי". עם הרבה מצלמת כתף ומראה מגורען, והתאמה מיוחדת של גוון שונה לכל לוקיישן בו נוחתת החבורה, מרומא, דרך פריז, לונדון, קפריסין ומדריד ועד ביירות. "מינכן" הוא לא סרטו הבעייתי ביותר של ספילברג (ובסופו של יום, אני לא מוצא סרט אחד של ספילברג שאני ממש סולד ממנו): הוא פחות מעצבן מ"טרמינל", פחות מפוספס מ"AI" וכמעט פחות יומרני מ"הצבע ארגמן". קשה להסביר את הדיסוננס. כן, הוא מאכזב מאוד ולפרקים מעצבן, אבל כנראה שאין מנוס מלראות אותו.
ושתי הערות קטנות: 1. שימו לב לגולדה מאיר, עם איפור ולבוש מדויק. מזהים? זוהי לא אחרת ממגדה, העוזרת השמרנית והמעצבנת של מירנדה ב"סקס והעיר" (השחקנית לין כהן). ו-2. מה אם, כמו ב"פרדי נגד ג'ייסון"/ "הנוסע השמיני נגד הטורף", יצא אבנר לחסל את המחבלים המתאבדים של "גן עדן עכשיו"? תמלוגי פיתוח יש לשלוח לבית וואלה!, תודה.