צ'נדלר זה לא ההוא מ"חברים"?

יובל אביבי אומר שיאיר לפיד כותב מותחנים בלשיים בקלילות שחסרה לו כשהוא מראיין או כותב תסריטים

יובל אביבי
26/01/2006

מותר להודות באמת: המותחן החדש של יאיר לפיד, "האשה השניה", זוכה להתייחסות תקשורתית נרחבת בגלל שם המחבר. אבל צריך גם להודות שספרים טובים רבים ששייכים לז'אנר שבו לפיד מתמקד אינם זוכים לסיקור בגלל שהם נחשבים אוטומטית לספרות סוג ב', תפיסה שלא פסחה גם על הוצאת קשת שהחליטה משום מה שאת הכריכה תפאר המילה "מתח" בפונט גדול ואדום. ובמקרה הנוכחי, ליאיר לפיד מגיעה ההתייחסות לא רק בגלל מי שהוא, אלא גם בגלל שבין סופרי הבלש והמתח העבריים הטובים, לפיד יושב במקום מכובד. מי שמצפה למתח מהסוג שדוסטוייבסקי ידע לכתוב, יתאכזב. זו תהיה, האמת, אשמתו, כי לפיד לא מתיימר להיות דוסטוייבסקי; הוא שואף ומצליח לתת לקורא מספר שעות של הנאה קלת ראש, שיש בה רגעי אקשן, פחד, שתיים-שלוש סצנות סקס וסיום טוב למחצה, שדבוקה אליו שטניות הכרחית מסוימת. ואם זה נשמע דומה דווקא לסרט, זה לא רחוק מהאמת, וזה לא הופך את הקריאה לפחות מהנה.

העלילה הקלושה, והרי העלילה היא באמת לא החלק החשוב כאן, מחזירה את ג'וש שירמן, אולי הבלש הישראלי המוכר ביותר בעולם הספרות, למרכז הבמה. בתסריט ובאווירה שמזכירים סרטי פילם נואר, מסתבך שירמן בעוד חקירה שמתחילה פשוט אבל מסתבכת קשות, גם בגלל שיש המון אנשים רעים מסביבו, וגם בגלל ששירמן הוא טיפוס שבדרכו האלימה לצדק דורך על המון בהונות. הפעם החקירה כוללת שמירה על אשתו היפה של סוחר סמים בינלאומי, שדורש משירמן גם להוות סוג של חגורת צניעות אנושית. כמובן שזהו מקרה ברור שבו נתנו לחתול שמנמן אך רעב לשמור על קערה גדולה של שמנת, ולפיד לא מותח אותנו הרבה לפני שהוא פונה לתאר את הסצנה הראשונה שכוללת חגורת צניעות שממש, אבל ממש, לא מבצעת את תפקידה כהלכה. מהרגע הזה העניינים הופכים אלימים, מהירים ואפלוליים למדי, ומפגישים אותנו, בהתאם למסורת, עם פקידי משטרה אטומים, נשים יפות, משקאות אלכוהוליים ואגרופים חשופים, עד ששירמן פותר את התיק בעדינות של בולדוזר שהלכו לו הברקסים וזוכה בנערה יפה (זמנית, בפרק הבא של עלילותיו לא יהיה לה זכר).

הספר כתוב בהתאם לגבולות המוכרים ובהתאם לחוקים תבניתיים מוגדרים, והעלילה בו, כאמור, כמעט לא קיימת. אחרי מספר מצומצם של טוויסטים, מגיעים לישורת אחרונה, שבה הדרך נפתחת לפני שירמן היישר אל הסיום הבלתי נמנע. ולמרות כל אלה, הספר פשוט מספק את הסחורה: רוב הזמן אפשר לחוש ממש באפלוליות המעושנת שהגיבור נמצא בה כל הזמן, הקול שלו נשמע סדוק מכאב ומאכזבה, המכות שהוא חוטף מכאיבות לו, ומרגישים את זה, אבל לא כמו המכות שהוא מחטיף לאחרים. התקווה שלו לשלווה, כמו גם הידיעה שלו שהוא קוטל בעצמו כל סיכוי להגעה לשלווה, ברורות ממש כמו שברור שהגיבור לא ימות בסוף.

אמנזיה שירמנטית

לא מדובר בספר שדורש התעמקות אינטלקטואלית יוצאת דופן, אבל הדמות שלפיד יוצר אינה פשוטה כפי שנדמה בתחילה. הבלש של לפיד הוא אדם מסוכסך עם עצמו, שעוד לא החליט אם הוא בחור טוב שעושה מעשים רעים או בחור רע שעושה מעשים טובים. הוא מאצ'ו דוחה לפעמים, אבל הופך רומנטיקן רך כחמאה ליד הבחורה הנכונה, והוא מחכה כל הזמן לבחורה הנכונה שתציל אותו מעצמו. הוא רוצה לבצע את תפקידו כהלכה, אבל הדרך היחידה שהוא מכיר, היא כזו שמחייבת חצייה של הרבה קוים אדומים, בידיים שלופות ומוכנות לקרב, שבדרך כלל מגיע ממש אחרי סצנת הסקס. הוא זאב בודד אמיתי, שנבגד על ידי חבריו ובוגד בהם בחזרה. הדמות הזו כתובה בתבנית מוכרת, אבל היא כתובה היטב. לפיד כותב קטעי אקשן מצוינים, קטעי מתח טובים, וסצנות סקס בינוניות (אבל בעברית זה קשה), ויודע לעשות זאת בקלילות שחסרה לו לעיתים בתסריטים שהוא כותב ובראיונות שהוא עורך.

מי שיגיע עם ציפיות נכונות לספר הזה – יקבל תמורה מלאה לכספו. הקריאה תהיה מהירה, וכמעט מיד עם סיום הספר כבר יהיה קשה להיזכר אם זה הספר שבו שירמן שומר על אשת המאפיונר או פותר חקירה אחרת, אבל יהיה טעם טוב בפה. המצבור הגדול של ספרות מתח ובלש שלפיד קרא ניכר, ולטובה. מרגישים שזה הסגנון שהוא אוהב לקרא ולכתוב, וגם שהוא מאוהב בדמות מלאת הפגמים שכתב, שחיה על הקצה ושוחה במיץ של הזבל של החיים. כאשר תשוקה גדולה שנלווית לעשייה בולטת בתוצר הסופי זה סימן טוב מאד, וזה קורה בבירור בספר הזה.

יאיר לפיד, "האשה השניה" (קשת)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully