הורגת אותו ברכות

לפני שלוש שנים נחתתי במנהטן על ערב שמאלני אקטיביסטי, שכלל במרכזו אנשי ספוקן וורד לוחמניים ועצבניים. לכאורה הגעתי לצד הנכון של המפה הפוליטית הסובייקטיבית שלי, אבל אותם משוררי ספוקן וורד לכאורה הביאו לי את הקריזה. הם היו כל כך בטוחים בעצמם, כאילו ראו את האור, חזו בתובנה פוליטית שאין נעלה ממנה, ועכשיו הם מחפשים בכוח מילים גבוהות כדי להפיץ את מה שהם רואים כאמת אבסולוטית. מעבר לטקסטים עצמם, שהיו נחותים ופתטיים, שנאתי את הצדקנות שלהם. לא היה אכפת לי שאולי אנחנו חולקים כמה דעות משותפות. הדרך המתנשאת בה הציגו את הדברים גרמה לי להרהר מחדש בעולם שירת הרחוב, שכל כך קסם לי עד לאותו ערב.

ספוקן וורד הוא מצב ביניים בין הקראת שירה, מהצד "הגבוה" של הסנובים, לבין ראפ, מהמקום הפשוט, המוזיקלי, של הרחוב. מגיל סקוט הרון ו-"The Revolution Will Not Be Televised" שלו ב-1970 ועד לשרה ג'ונס עם "Your Revolution (Will Not Happen Between This Thighs)" , באחד מתקליטיו של די.ג'יי ואדים מ-99', הספוקן וורד סיגל לעצמו טון דיבור מאד קול, נמנע מלהיסחף לראפ פר-אקסלנס, אולי כדי שהטקסט לא ילך לאיבוד לטובת האופציה לרקוד אותו, כמו בכל שיר היפ-הופ סטנדרטי. אבל גם ספוקן וורד צריך לדעת לעשות, ולא כל מי שמסגל לעצמו טון דיבור של גאון הדור הוא בהכרח יותר מאהבל עם אף בעננים.

"היי, השם שלי הוא לא פרוטוקול / ואני לא הסטיגמה או הסטטיסטיקה של אף אחד / היי, היי גברת, את יודעת מי את / את חושבת שאת עוזרת לי כשאת משבצת אותי / לתוך המערכת / את חושבת שאת מכירה אותי / רק עוד ילד שחור קטן שזקוק לישועה / ובכן, אמא שלי אוהבת אותי, אני איידע אותך / את לא אוהבת אותי / את אפילו לא מכירה אותי / את לא מכירה את החיים השחורים שלי / את אהבת ההורים השחורה שלי / מאבק שחור / ההיסטוריה השחורה שלי / הקהילה השחורה שלי/ אמא שלי אמרה שהעבדות חיה וקיימת / לא האמנתי לה, אבל היא צדקה / כי כל מה שאת זה המטעים / בעלת הבית / לובשת את המחוך של אמריקה הרבה יותר מידי צמוד / שתי מידות קטן מידי / עבד לאדון, בדיוק כמונו / רק בעלת פריבילגיות ופריג'ידית / מביטה בי מחלון חדר המיטות הקר שלך/ צופה באדון צועד לדלת של אמא שלי / נעלבת את / שונאת את / שונאת אותי במסווה של עוזרת לי..." ( אורסולה ראקר, "Children's Poem", תרגום חופשי).

יש משהו מרתיע בלשמוע מישהו כל כך נחרץ, כל כך בטוח בעצמו, מדבר בשפה כל כך רהוטה. אורסולה ראקר, ממובילות זרם הספוקן וורד האמריקאי בעשור האחרון, מסוגלת לכתוב בתקיפות, אבל מדברת בקול רך, בחושניות מפוררת לב. הניגוד הזה, בו היא מלטפת עם מילים קשות במקום להרביץ איתן, מקרב אליה את המאזין מחד, אבל נשמע לפעמים כל כך יודע-כל, שלא תמיד נח להיכנס אל תוך הראש שלה. היא בת לאב אפרו-אמריקאי ואם ממוצא איטלקי, אבל האמירה האפרוצנטרית שלה מלאת אמונה חד משמעית, שנדמה שאף אחד לא ניסח בכזו רהיטות את האג'נדה השחורה, הנאמנה לעצמה, מאז ימי הזוהר של צ'אק די ופאבליק אנמי. טון הדיבור של ראקר גורם לה להישמע כאדם נחמד ומנומס, אבל הדברים שהיא אומרת רחוקים מלהתנחמד. הם מכאיבים יותר בגלל הדרך הנעימה שבה היא מדברת אותם. היא הפיגורה הנשית הבולטת של הז'אנר, לא מעט בזכות שיתופי הפעולה שלה כמשוררת אורחת בקטעים של אמני גרוב ג'אזיים שונים ונחשבים – 4-הירו, ג'אזנובה, הרוטס, לי'ל לואי ווגה, דיקסון או שותפה לחיים קינג בריט. החודש יוצא אלבום הסולו השלישי שלה, "Ma'at Mama", והוא ללא ספק היפה, החד והמגובש מבין תקליטיה.

להבדיל מגיבור הספוקן וורד הגדול מכולם לטעמי, סול וויליאמס, המוזיקה של ראקר משתמשת רק לעיתים רחוקות בהארדקור. אם וויליאמס בועט את תורתו דרך אלמנטים של היפ הופ אכזרי, רוק ודיסטורשן, הרי שראקר נתמכת בעיבודי היפ-הופ ג'אזיים ובשירת סול מלנכולית. מידי פעם אפשר ללכת לאיבוד ביער המילולי שלה, כשהמוזיקה היא לא יותר מליווי. אבל כשהיא והפלייבק מתאחדים, היא יורה חיצים לבטן. ב-"Rant (Hot In Here)", למשל, היא שרה ומדברת דרך גרוב מכונות פאנקי וחם, שלגמרי מזכיר את "One Thing" של אמרי. השיר הזה מתעסק בריקבון אמריקאי, מהמלחמה בעיראק ועד לאיידס, אבל הוא כל כך חם, עד שנדמה שלורין היל, שנעלמה לזמן רב מדי מהשטח, חזרה בדמות משוררת רחוב. ב-"Libations" היא מונה שמות של אבות רוחניים - מוזיקליים וחברתיים – מעל תיפוף אפריקאי שבטי. מה שיכול להיות פשוט רצף של שמות, הופך מניימדרופינג לתפילה עצובה וכואבת על עולם הולך ונעלם, שבו הפלסטיק מכסה כל פיסה של אמת, כשהתיפוף האפריקאי מסמל ערכים של העולם העתיק מול העולם החדש.

"האם אתה פשוט לא ממש בעניין שלי / או שאתה חושב שאתה מסרסר אותי / מנדנד אותי מחוטי המק-דאדי שלך, עושה את הדבר המק-דאדיי שלך / מושך אותי קרוב כשאתה רוצה קצת / קצת אהבים, קצת חיבוקים, קצת חירמונים / קצת כיף...שיחה קטנה / קצת...רק קצת / אבל אז אתה מצמצם את המתח של החוט רק טיפה / באזכור הקל של מחויבות / אז תראה / תראה / אני לא דג / קצת עצמות, קצת בשר...אבל כולי אישה / אבל...אם הייתי דג / היית נאלץ או לתפוס אותי ולאכול אותי...או לתת / לי לשחות חופשיה" ("Uh-Uh").

אז ייתכן שזו ההחלטיות שלה בעניינים חברתיים, שהופכת את הרגעים האינטימיים למפתיעים בעוצמתם. בהם היא נשמעת פחות חזקה, יותר מחפשת, פחות יודעת את התשובות להכל. כשהיא שרה לגבר שלה שהיא לא מוכנה לנשק לו את התחת, היא נשמעת שברירית, ובשביל דמות חזקה שכמותה זה גם דורש טונות של כוח. היא מרגשת ב-"Uh Uh" וגם ב"ארוטיקה שחורה", תיאור פרטני וקסום של זיון כחוויה דתית.

לאורך התקליט היא מצטטת, כדרכה, רגעים מוכרים מעולם ההיפ-הופ לגווניו, מ"בפאלו סטאנס" של ננה צ'רי ועד לאחד משיאי התקליט, ציטוט של "Wu Tang Clan Ain't Nuthin To Fuck Wit", ב"פון-טאנג קלאן". שם, יחד עם תופי רוק כבדים, היא מציגה את עצמה כדמויות שונות בחבורת כוח נשית: " הכו אותנו חזק עם הזין של המדיה /...אבל אם תראו אותנו ככוס חסר פנים וחלש אנחנו נפוצץ אתכם". להקשיב לראקר, על דרכיה הנעימות להגיע אליכם, זה עדיין לא משהו שאפשר לעשות ברקע. זו התמסרות והשקעה. אבל תנו לה, לא חסרות לה מילים שיפוצצו אתכם, ואינטונציה שתמיס אתכם.

אורסולה ראקר, "Ma'at Mama " (יבוא, K7)