הוא לא כבד, הוא כבד שמיעה

"איטס אול גון פיט טונג" הוא ביטוי ששגור בעיקר בקרב שוחרי האנדרגראונד הבריטים, והתרגום החופשי שלו הוא "הכל נהיה מסחארה". פיט טונג הוא האיש המשפיע ביותר בתעשיית הדאנס העולמית, והתוכנית שלו, Essential Selection שמשודרת בימי שישי בלילה בבי-בי-סי 1, נחשבת לחלון הראווה המסחרי ביותר שלו (או כמו שאוהבים לומר החבר'ה בארץ "קומרש").

"It's All Gone Pete Tong" הוא גם סרט בריטי חדש יחסית, שתורגם לשם העברי האטרקטיבי "סיפורו של די-ג'יי" (כנראה שהזכויות על "די-ג'יי קטלני" או "הדי-ג'יי מת מצחוק" נמצאות אצל מישהו אחר), ולפחות על פי העטיפה, עושה רעשים של קומדיה מוקיומנטארית מטורפת, שצוחקת על חשבון תעשיית הדאנס הממותגת, ומפוצצת את הבלון הנפוח שהיא עצמה יצרה. כאן זה הזמן לספר שפעם הייתי עם חברה שלי באוזן השלישית ולקחתי סרט שנקרא "הגירושין", שהבטיח להיות קומדיה קלילה ואירוטית עם נעמי ווטס וקייט האדסון, שלפחות על פי העטיפה, היו אמורות להשתגל בכיף שלהן בפריז ולשגע את הגברים הצרפתים. בפועל, הסרט שראינו היה דרמה מדכאת ומשעממת, שבשיאה חותכת לעצמה נעמי ווטס את הוורידים, בזמן שהיא בהיריון מתקדם.

מעבר לעובדה שלא הייתי ממליץ לאף אחד מכם לראות את "הגירושין", אולי הסרט הגרוע ביותר שראיתי בחמש השנים האחרונות (ביחד עם "המהפך של הלן", שוב פעם עם קייט האדסון - אני לא מאמין שאני מספר על זה), הלקח האמיתי מהסיפור הזה הוא שאסור להאמין למה שכתוב על עטיפות של סרטים.

לו הייתי מפנים את הלקח הזה היטב, ייתכן שהחוויה המצמררת שעברתי עם "סיפורו של די-ג'יי", לא היתה כה טראומטית. לא ש"סיפורו של די-ג'יי" הוא סרט רע. ממש לא. פשוט נדמה לי, שאם היו מתארים אותו כסיפור טראגי קשה לצפייה עם אלמנטים מקאבריים, היה נעשה לאמת חסד גדול יותר (וכמובן שפחות כסף בקופות).

פרנקי וויילד (פול קיי) הוא די-ג'יי בריטי מצליח שמתגורר בחווילה ענקית באיביזה, טוחן קוקאין ומעריצות כאילו היו עוגיות גרנולה טריות ומנגן בלילות במסיבות ענק נחשקות לקול תשואות אדירות. מבחינה ביוגראפית ניתן להבין כי הדמות שלו מבוססת באופן רופף על אלו של סאשה ופול אוקנפולד. הצרות מתחילות כאשר הוא באיטיות עקבית מתחיל לאבד את שמיעתו, ועוד בתקופה משמעותית בחייו. מכאן והלאה, כל מה שאכתוב יהיה ספוילר, אבל האמינו לי שיש בסרט לא מעט סצנות קשות, שקשורות לאיכות שמיעה, ויגרמו לכם לעצום את עיניכם בעווית, כאילו הייתם באמצע "בריינדד".

היופי ב"סיפורו של די-ג'יי" הוא שמדובר בסיפור "עלייתו ונפילתו" מהזן הקלאסי ביותר. מעשיה נוצרית על חטא הגאווה, והגאולה שמגיעה דווקא מהביבים, כשנראה שאין לה עוד כל סיכוי. בדומה לסרטים על סוחרי סמים, סוחרי נשק, מהמרים כפייתיים, נרקומנים, בוקרים שמחפשים זהב או מפיקים הוליוודיים מהזן הכרישי, גם כאן, האמצעים הסיפוריים והקולנועיים שמהם מורכב הסרט, נראו (ועבדו) אלפי פעמים קודם לכן על המסך. השוני העיקרי, הוא אם כן לא בנושא, אלא דווקא במושא.

"סיפורו של די-ג'יי" הוא הסרט הראשון שלוקח ברצינות את החוויה הקלאבית ומספר בתוכה סיפור שיכל להתרחש בכל זירה אחרת. בכך הוא למעשה מכשיר את רחבת הריקודים ואחורי הקלעים שלה לרקע הולם לסיפורים מגוונים יותר מ"לקחתי אקסטזי בפעם הראשונה וזה מה זה עשה לי חשק לכתוב תסריט שיספר את הסיפור שלי ושל החברים מתפוצצים". גם השפה הקולנועית של הסרט, משלבת היטב בין סיפור הנפילה השגור, לבין מוטיבים מתוך העולם האלקטרוני. כשפרנקי וויילד כבר לא מצליח למקסס באופן פתטי, התסכול שיוצא ממנו מועבר גם למי שלא יודע מה זה קרוס פיידר. כשהוא מסניף ליד הילד הקטן שלו, כחלק משגרת היום האיביזיאנית, קשה שלא לחשוב על "החבר'ה הטובים" או "פני צלקת". אני לא מנסה לרמוז ש"סיפורו של די-ג'יי" הוא סרט ברמתם, אבל כולי תקווה שהוא פותח דלת לסרטים אחרים שיעסקו בנושא ויגיעו להישגים קולנועיים מרשימים.