באמצע אזור התעשייה של תפן נמצאים להם פסלי דמויות בגודל טבעי, שנוצקו ישירות מגופם של גברים ונשים בגילאים שונים שהסכימו להיות מונצחים. הם עומדים בחוץ, מוצבים בתנוחות יום יומיות, שגרתיות, ללא מאמץ מיוחד. למרות שהדמויות מסודרות כביכול במעגל, עם הפנים למרכז משותף, כל אחת מהן נמצאת במסלול הליכה משלה, ללא קשר לשאר. הצופה מטייל בין חברי הקבוצה וכביכול מצטרף אליה, וכחבר הוא חווה את מה שעובר גם על שאר החברים העירומים והאפורים: אנונימיות, בדידות וניכור.
גן הפסלים של תפן הוא שלוחת טבע הממוקמת בלב מתחם מבני התעשייה של טכנולוגיה מתקדמת בתפן, איזור תעשייה וגן טכנולוגי שהגה סטף ורטהיימר. גן הפסלים משתרע על פני כמה קילומטרים, ומכיל כמאה פסלים שונים של אמנים ישראלים בלבד, ביניהם יגאל תומרקין, יחיאל שמי, אברהם אופק, בוקי שוורץ ועוד.
בין הפסלים מפרידים כ-200-300 מטר, כשברקע שלהם מדשאה ומפעלי תעשייה. מיקומם של פסלים באזור התעשייה, מתייחס מעצם טיבו לקשר בין האדם למכונה. יתכן שהצבת גן פסלים באזור תעשייה, בוחן את החיבור גם מזווית שונה, כמו חיבור בין האמנות, שמתעסקת כביכול רק בעצמה, לבין תעשייה ויצור, שמיועדים לצריכה המונית. הפסלים מתייחסים לקשר בין האמנות לתעשייה באופנים שונים, כמו למשל פיסול בחומרים תעשייתיים. הקשר הזה יכול לבוא לידי ביטוי גם בהתייחסות בבחירת פסלים שנעשו בעבודת כפיים, שהאומן יצר בעצמו ללא עזרת מכונות.
עפרה צימבליסטה, ילידת 1939, היא פסלת ותיקה ומוערכת, המציגה את פסליה מסוף שנות ה-70. פסליה האנושיים (בנוסף לתערוכות מתחלפות רבות בהן השתתפה) פזורים באזורים שונים בארץ בתערוכות קבע, מיצב בשם "פרולוג", נמצא על מרפסת הבניין בשדרות רוטשילד 96. ספליה נמצאים גם בגן התעשיה בעומר, במלון הרויאל ביץ' באילת, במוזיאון הרצליה. כמו כן הוזמנו עבודותיה למוזיאונים שונים בעולם, ביניהם בקונסטהאלה שוובן בגרמניה. בחלק מהמקומות הדמויות "מנסות" לעסוק בטקסים ובריטואלים שונים, כמו אכילה, נגינה או ריקוד, ללא הצלחה, אך כמעט תמיד הצופה יכול לעבור ביניהן, לבחון אותן מכל הכיוונים, להסתכל להן בעיניים.
בלי לעשות קונצים
הדמויות של צימבליסטה נמצאות בגן הפסלים בתפן משנת 87'. הדמויות של צימבליסטה פונות מצד אחד למכנה משותף רחב מאוד, שכן צורתן צורת בני אדם, דבר צורה המובנת לכל עין גם ללא מאמץ מיוחד או ידע מוקדם, מכאן כוחן וכאן גם חולשתן. הן מאפשרות לכל אדם "להבינן", ולהתרשם מהדיוק הפיגורטיבי שלהן. הדמיות בהליכה,שהן בעלות פרופורציות ופרטים אנושיים לגמרי מצד אחד, קפואות וחסרות הבעה מצד שני, יוצרות פרדוקס שקל להזדהות עמו.
האמנות ניסתה מאז ומתמיד להקפיא אנשים, הנצחה של חי-מת. הראשונים שעסקו בכך היו כמובן המצרים, במסורות החניטה שלהם, והרבה אחר כך אמנים מודרניים רבים כמו גוגן ופיקסו, ופסל הפופ-ארט הניו יורקי גורג' סגל, שיצק בגבס יושבי בר ועובדי תחנות דלק, ובארץ הפסל יגאל תומרקין שיצק בברונזה פיגורות וחלקי גוף. אחר כך הופיעו הדמויות היצוקות של ג'ף קונץ, המנציח אקט מיני עם צ'יצו'לינה, קיקי סמית האמן הישראלי גיל שחר ורבים אחרים.
ההבדל בינם לבין עפרה צימבליסטה הוא, שלמרות שהיא מקפיאה תנועה, היא אינה מקפיאה צעקה - הדמויות שותקות. "אין לי מה לומר" יהיה המשפט היחיד שהיו אומרות לו כפינו עליהן קבוצת תמיכה דמיונית, קבוצה ללא מורל גבוה. המעגליות שבה מועמדות הדמויות מזכירה צורה של סדנת פסיכודרמה או משחק, צורה פולחנית, מיסטית, שמבצעים דרכה טקסי תפילה וכישוף. הדמויות האפורות, עירומות וקרחות פונות אל המרכז הריק, אל המעגל המת, כאילו הטקס לא עבד. אך המעגל מבקש בכל זאת חיים, מחכה אולי למבט שלנו, המטיילים בין הדמויות, שיפיח בו משמעות.
בנוסף, במסורת הזאת של הקפאת דמויות, הרעיון מתייחס לסביבתן של הדמויות או לפעילותן, לדוגמה - הן נעצרו באמצע פעולה כמו שופינג, או מילוי דלק (בפופ ארט) או באמצע אקט מיני ראוותני, כמו אצל ג'ף קונץ ודומיו. הרעיון גם מובע במקרים מסוימים באופן ההגשה האמנותית שלהן, חתוכות, תלויות או יוצאות מהקיר, או עם תוספות שונות לגוף. כאן אין אפיון כזה. סוג הקיפאון או המוות שהן חוות, וסוג החידלון שלהן אינו ספציפי ולא ברור - אין כאן צעקה וגם הפעולה של הדמויות לא ממש ברורה (בעבודות אחרות שלה הן עוסקות בפעולות קבוצתיות כמו אכילה משחק או שירה). יתכן ועצם מיקומן בגן התעשייה מתייחס למכניות שבנו, אנשים ההולכים בלי לחשוב ובלי לדעת לאן, אך רעיון זה לא מבוטא באופן ישיר. מצד שני חוסר האפיון שלהן יוצר ממד פילוסופי, שאותו פחות קל להבין אך מאפשר אולי לצופה להשלים בעצמו את הפער.
עפרה צימבליסטה "הולכים" (1987), גן הפסלים בתפן