סינגולדה

בשירו החדש מושיק מנסה להתרפק על תימת החלום, אבל אין קשר בין "חלום מתוק" הקלאסי לבינוניות הנוכחית. אכן, ההפקה מעניינת בכך שהיא משלבת לחן יווני ובוזוקים עם אלמנטים ערביים-תורכיים בדמות כינורות ודרבוקה. אבל המילים לא זמינות, השיר חסר דרייב של חאפלה אמיתית והלחן לא מוציא מעפיה את עפיותו החיננית, זו שעזרה לו לחצות את הקווים ממזרח למערב ואפילו קנתה לו מעמד של נצח בן חמש דקות על ידי חיקוי ב"ארץ נהדרת". לפחות יהיה לו שיר חדש להקדיש לזוג המאושר בחתונות.

רבל סאן (יואל קווינגטון) הוא הסולן הכריזמטי והכשרוני של להקת הראפ-Fאנק המשובחת מירושלים. משרד הפנים כנראה פחות בקטע של היפ הופ (חוץ מסאב), כי הם מנסים לגרש אותו, עם אשתו ושתי בנותיו, חזרה לארה"ב מולדתו. נציגים בכירים ומצפוניים בקהילת ההיפ הופ הישראלי התגייסו לאחרונה לעזור למאבק להשארתו בארץ. במסגרת זו הוקלט השיר הזה, בו מתארחים שאנן סטריט, סגול 59, קוואמי, קאשי ו-MC קרולינה.

השיר עצמו הוא היפ הופ עם מקצב אפל (וסטיות ג'אנגליות באמצע) וכלי נשיפה מרגשים. השיר עוסק באופן ישיר ברבל סאן ובאופן עקיף יותר בזכות לחיות בחופש ולעשות אמנות. אמנם רוב המשתתפים מוכשרים גם בימי חול, אבל יפה לראות שהם הצליחו לתת את המיטב שלהם וקצת יותר, בראפ, בשירה ובסקרצ' (אורי שוחט), כשבעל השמחה רבל סאן מצליח להוכיח שלפחות מבחינה אמנותית הוא שווה את המאבק (כרגיל, באנגלית ראפ נשמע יותר טוב). על עטיפת הסינגל כתוב "אם שירים יכולים לשנות משהו בעולם, מי ייתן והשיר הזה יהיה אחד מהם". Word.

הי, לא הספקתי להגיד קובי שמעוני וכבר הוא מוציא סינגל. גם הוא והבחורונת של תאקט נרתמים, במקרה הזה לשירותרום. זה לא השיר הראשון שבו סאב מסתכל על החלום הישראלי ושברו, מונה את פגעי המדינה עם קססה של עובדים זרים ורצח פוליטי ודלק מהול וחוקה לישראל ומנהיגים גרועים ומה לא. הוא גם לא מפספס הזדמנות ממלכתית להיכנס במי "שקוראים לצבא ההגנה צבא כובש". אבל למרות הקלישאתיות, קשה שלא להתרגש לרגע כשסאב מונה את מבול הפרעות שהמטרנו על עצמנו.

ההפקה היא בלדה חלקלקה בריח אמריקאי, כמו שיר של שירי מימון, מה שמתאים בול למידות של סיוון. הסינגל מלווה בקליפ נאמן לרוח השיר – תמונות מתחלפות של רבין והכותל וכדומה, וצמד הזמרים מסתובבים בין חומות ירושלים. כן, ברור, עם מגן דוד גדול על החזה.

רונ?ן (בפתח, לא סגול) שטיינבאום מוציא סינגל כפול שני לקראת אלבום ראשון. רונן יושב פיקס באמצע של סצינת הזמרים/יוצרים הישראלית, איפשהו בין עמית ארז לעומרי לוי, עם שירים שקטים באנגלית. האסוציאציה הראשונה והחזקה היא כמובן ניק דרייק, בלחנים ובשירה ובחליל הצד שמבקר במקומות הנכונים. הקול שלו עדין אבל מלא עוצמה, מלטף ונוגע. השיר הראשון הוא המוצלח משניהם, אם כי התחברתי גם לשיר השני, בו רונן חוזר אל ילדותו, ונזכר איך (כמוני) היה מאזין לרדיו ומקליט את השירים שאהב על קלטות.

שירי אמיר מנסה להיכנס לנעליים הגדולות של טאטו (מהצד של אלונה דניאל וערן צור, לא הפסבדו-לסביות הרוסיות), בגרסתה לשיר של יונה וולך. אמיר לקחה את הטקסט לכיוון של בלדת אהבים אקוסטית – בחירה לגיטימית, אבל אני מרגיש שהיא הבינה את השיר לא נכון. בזמן שיובל מסנר הכניס לשיר שפיצים, כאב ואנדרוגיניות, שמתיישבים על וולך כמו כפפת תחרה קרועה על יד, אמיר מוזגת חלב ודבש לפי מתכון של רונית שחר. זה בולט בעיקר כשהיא מייללת "גורם לי לצרוח" באופן אנמי ובלתי צרחני בעליל.

זה היה נסבל ונסלח אם היא היתה מפצה בלחן מקורי או לפחות בשירה יפה, אבל לא זה המקרה. אל תתפסו ממני נציג אגודת המשוררים המתים והשרוטים, אבל לוולך מגיע קצת יותר.