פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סם האריס, "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה"

      בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", סם האריס מראה מה יביא את האנושות אל פי תהום: אמונה דתית

      גלות התבונה

      גבר צעיר עולה לאוטובוס רגע לפני צאתו מהתחנה. הוא לובש מעיל עבה. מתחת למעיל צמודה לגופו חגורת נפץ. כיסיו מלאים מסמרים, כדורי מתכת ורעל עכברים.

      האוטובוס הצפוף עושה את דרכו למרכז העיר. הצעיר מתיישב ליד זוג בגיל העמידה. הוא מחכה שהאוטובוס יגיע לתחנה הבאה. נראה שהזוג היושב לצדו נוסע לקנות מקרר חדש. האישה כבר בחרה דגם אולם בעלה מודאג ממחירו הגבוה. הבעל מצביע על דגם אחר בעלון הפרוש על ברכיה. האוטובוס מתקרב לתחנה. האישה מעירה כי הדגם שבעלה בחר לא יתאים לחלל שבין ארונות המטבח שלהם. נוסעים נוספים תופסים את מקומות הישיבה האחרונים, ואחרים עומדים במעבר. האוטובוס מלא עכשיו. הבחור הצעיר מחייך. הוא לוחץ על כפתור ומחסל את עצמו, את הזוג היושב לצדו, ועוד עשרים מנוסעי האוטובוס. המסמרים, כדורי המתכת ורעל העכברים מגדילים את מספר הנפגעים ברחוב ובמכוניות הסמוכות. הכול עבד כמתוכנן.

      להוריו של הצעיר נודע מה עלה בגורלו. הם מצטערים על הבן ששכלו, אולם הם גאים בו מאד. הם יודעים שהגיע לגן עדן וסלל גם להם את הדרך לשם. קורבנותיו נשלחו לנצח לגיהינום, כך שהניצחון כפול. בעיני שכניהם האירוע הוא סיבה למסיבה, והם מעניקים להורים מזון וכסף לאות הוקרה והערכה.

      אלה הן העובדות. אלה כל הפרטים שאנחנו יודעים לבטח על האיש. האם התנהגותו מאפשרת לנו להסיק מסקנות כלשהן לגביו? האם, למשל, אנו יכולים לדעת אם היה מקובל על חבריו בבית הספר? האם היה עשיר או עני? האם מנת המשכל שלו היתה גבוהה? האם היתה לו השכלה גבוהה? האם צפו לו עתיד מזהיר כמהנדס? התנהגותו אינה משיבה על שאלות כאלה ועל מאות אחרות מסוגן.

      אם כך, מדוע כל כך קל לנחש – מדוע כל כך ברור – מה היתה דתו של הבחור הצעיר?

      אמונה היא כמו חוטיה של מריונטה: כשמושכים בהם, הם מניעים כמעט כל היבט בחייו של אדם. האם אתה מדען? האם את ליברלית? האם אתה גזען? כל אלה הם ביטויים לאמונות מסוגים שונים. האמונות שבהן אנו מחזיקים מגדירות את השקפת העולם שלנו; הן מכתיבות את התנהגותנו; הן קובעות מה יהיו תגובותינו הרגשיות כלפי אחרים. אם אתם מפקפקים בכך, נסו לדמיין עד כמה ישתנו חייכם אם תתחילו לפתע להאמין באחת הטענות הבאות:

      1. נותרו לכם רק שבועיים לחיות.
      2. זכיתם כרגע במאה מיליון דולר בלוטו.
      3. חייזרים השתילו בגולגולת שלכם מקלט שמאפשר להם לשלוט בהתנהגותכם.

      אלה הן רק מילים – עד שמאמינים בהן. אם תאמינו בהן, הן יהפכו לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, יקבעו את התשוקות, הפחדים והציפיות שלכם, ואת כל המעשים הנובעים מהם.

      אלא שכמה מהאמונות היקרות לנו ביותר הן כנראה בעייתיות במידה מסוימת: הן מובילות אותנו, באופן בלתי נמנע, להרוג זה את זה. הצצה בהיסטוריה, או בכל עיתון, מגלה כי רעיונות המפרידים בין אנשים, ומאחדים אותם עם אחרים רק לצורכי ט?בח, שאובים בדרך כלל מן הדת. נראה שאם המין האנושי אי פעם ישמיד את עצמו במלחמה, זה יקרה לא מפני שכך נכתב בהורוסקופ שלו, אלא מפני שכך נכתב בספרים שלו. השימוש שאנו עושים בהווה במילים כמו "אלוהים", "גן עדן" ו"חטא", הוא שיקבע את עתידנו.

      המצב הוא כדלקמן: מרבית האנשים בעולם הזה מאמינים שבורא היקום חיבר ספר. לרוע מזלנו, מסתובבים בשוק לא מעט ספרים כאלה, שכל אחד מהם מתיימר לייצג בלעדית את האמת. אנשים נוהגים להתחלק לקבוצות בהתאם לאמונתם באחת האמיתות הסותרות הללו – יותר מאשר על בסיס שפה, צבע עור, מקום לידה או כל קריטריון שבטי אחר. כל אחד ואחד מהספרים האלה מפציר בקוראיו לאמץ מגוון של אמונות ומנהגים, שמקצתם לא מזיקים אך רובם בהחלט כן. בין כל האמונות האלה שוררת תמימות דעים מוזרה לגבי עיקרון יסודי וחשוב אחד: האל איננו תומך ביחס של כבוד כלפי אמונות אחרות או כלפי מי שאינו מאמין בקיומו.

      לכל דת יש תקופות שבהן היא משתפת פעולה עם זרמים דתיים אחרים. אולם עמוד התווך של כל מסורת דתית הוא האמונה שכל המסורות האחרות הן מקבץ של טעויות, או שהן לפחות חלקיות במידה מסוכנת. חוסר הסובלנות הזה מוטמע בעיקריה של כל דת. אדם שמאמין – מאמין באמת – שרעיונות מסוימים יכולים להסב אושר נצחי או ייסורי גיהינום, איננו יכול לשאת את האפשרות שאנשים היקרים ללבו ילכו שולל אחר פיתויי הכופרים. ודאות לגבי גורלנו בעולם הבא פשוט אינה מתיישבת עם סובלנות בעולם הזה.

      אלא שעמדות כאלה מציבות בפנינו בעיה: ביקורת על דתו של אדם היא טאבו בתרבות מערבית. ליברלים ושמרנים הגיעו לקונצנזוס נדיר בסוגיה זאת: את האמונות הדתיות משאירים מחוץ לגבולות השיח הרציונלי. אין למתוח ביקורת על תפיסתו של אדם בנוגע לאלוהות ולעולם הבא, זאת בניגוד לתפיסתו בנוגע לפיזיקה או להיסטוריה, למשל. כתוצאה מכך, כאשר מתאבד מוסלמי מחסל ברחובות ירושלים את עצמו ועשרים איש חפים מפשע, מתעלמים מהתפקיד שמילאה אמונתו הדתית במעשיו, בטענה שמניעיו היו פוליטיים, כלכליים או אישיים. שכן גם בלי אמונה, אנשים נואשים עושים מעשים נוראים. את האמונה עצמה מזכים תמיד מכל אשמה.

      אולם הטכנולוגיה יוצרת ציוויים מוסריים חדשים. בגלל התקדמותנו הטכנולוגית באמנות המלחמה, הפכו המחלוקות הדתיות שלנו – וכתוצאה מהן גם האמונות הדתיות שלנו – לאיום על הישרדותנו. איננו יכולים עוד להתעלם מן העובדה שמיליארדים משכנינו מאמינים ב"שאהידיות", או שהם אוחזים בתפיסה ש"ספר ההתגלות" הוא אמת פשוטו כמשמעו, או בכל תפיסה דמיונית אחרת – מפני ששכנינו חמושים כיום בכלי נשק כימיים, ביולוגיים ואטומיים. אין ספק שהתפתחויות טכנולוגיות אלה מבשרות את סוף עידן התמימות שלנו. אם מילים כגון "אלוהים" ו"אללה" לא יתפסו את מקומן הראוי לצד "אפולו" או "בעל", הן יחריבו את עולמנו.

      שוטטות קצרה בבית הקברות לרעיונות גרועים מגלה כי מהפכות תפיסתיות כאלה אפשריות. קחו לדוגמה את האלכימיה: היא ריתקה את בני האדם במשך למעלה מאלף שנה, ובכל זאת כיום, אדם שטוען ברצינות שהוא עוסק באלכימיה, פוסל את עצמו מלכהן בתפקיד אחראי. באופן דומה גם גם דת המבוססת על אמונה חייבת לצלול לתהום הנשייה.

      אם כן, מהי האלטרנטיבה לדת? זאת אינה השאלה הנכונה. כימיה לא היתה "תחליף" לאלכימיה; היא סימנה החלפה מוחלטת של בערות מצועצעת בידע אמיתי. בהמשך נגלה שאין טעם לחפש "תחליפים" לאמונה דתית, כפי שאין טעם לחפש "תחליפים" לאלכימיה.

      מובן שיש קשת רחבה של מאמינים: חלקם שואבים נחמה והשראה ממסורת רוחנית כלשהי ובכל זאת חשים מחויבות עזה לסובלנות ולפלורליזם, ואילו אחרים מוכנים לשרוף את העולם לאפר כדי לשים קץ לכפירה. במילים אחרות, יש דתיים מתונים ויש דתיים קיצוניים, ואין לבלבל בין הרגשות והמעשים של הקבוצות השונות. אך אחת הטענות המרכזיות של ספר זה היא שגם הדתיים המתונים דוגלים בדו?גמה נוראה: הם חושבים שעל כל אדם ללמוד לכבד את אמונותיו חסרות ההיגיון של הזולת, ושהסובלנות הזאת היא שתסלול את הדרך לעולם טוב יותר. ברצוני להוכיח שעצם האידיאל של סובלנות דתית – שנולד מתוך תפיסה שלכל אדם זכות להאמין במה שלבו חפץ לגבי האל – הוא אחד הכוחות העיקריים הדוחפים אותנו אל פי התהום.

      איחרנו להכיר בתפקידה המרכזי של האמונה הדתית בהנצחת התנהגות לא אנושית. אין זה מפתיע, מפני שרבים מאתנו עדיין מאמינים שאמונה היא מרכיב חיוני בחייהם של בני אדם. שני מיתוסים מגוננים כיום על האמונה מפני ביקורת רציונלית. האחד – רובנו מאמינים כי לאמונה דתית יש יתרונות שלא ניתן להפיק ממקור אחר, כגון חיי קהילה, התנהגות מוסרית והתנסויות רוחניות. והמיתוס האחר – רבים מאתנו גם מאמינים כי המעשים הנוראים הנעשים לפעמים בשם הדת אינם תוצר של האמונה "כשלעצמה", אלא של תכונותינו השליליות – כגון תאוות בצע, שנאה ופחד – ושהתרופה הטובה ביותר (ואולי אפילו היחידה) נגד אותן תכונות היא האמונה הדתית עצמה. נדמה כי שני המיתוסים הללו מעודדים במידה שווה הן קיצוניות דתית והן מתינות דתית. שילובם חיסן את השיח הציבורי מפני חשיבה הגיונית.

      דתיים מתונים רבים בחרו בדרך המלך של פלורליזם, הגורסת כי כל האמונות תקפות במידה שווה. אך בדרך זו הם מעלימים עין מכך שלכל אחת מהדתות יש יומרה חסרת תקנה לייצג את האמת היחידה. כל עוד הנוצרים מאמינים שבני דתם המוטבלים הם היחידים שיינצלו ביום הדין, הם אינם יכולים "לכבד" את אמונותיהם של אחרים, מפני שהם יודעים שאמונות אלה הן שליב?ו? את להבות הגיהינום הממתינות למחזיקים בהן אפילו עכשיו. מוסלמים ויהודים מחזיקים בתחושת עליונות דומה כלפי דתות אחרות, והם שבים ומצביעים בלהט על השגיאות שבהן. מובן מאליו שכל מערכות האמונה היריבות האלה אינן טורחות להסתמך על ראיות.

      ובכל זאת, מגוון רחב של הוגים, ביניהם ה"ג ולס, אלברט איינשטיין, קרל יונג, מקס פלנק, פרימן דייסון וסטפן ג'יי גולד, הכריזו שהמלחמה בין ההיגיון לדת הסתיימה זה מכבר. על פי השקפתם, אין צורך שכל אמונותינו על היקום יעלו בקנה אחד זו עם זו. אדם יכול להיות נוצרי ירא שמים בימי ראשון ומדען החל מבוקר יום שני, בלי שיצטרך לתת דין וחשבון על המחיצה שכמו נבנתה מעצמה בתוך ראשו בעודו ישן. אפשר לומר שהוא יכול לאכול את ההיגיון שלו ולהשאיר אותו שלם. הפרקים הראשונים בספר זה ימחישו שרק חולשתה הפוליטית של הכנסייה במערב מאפשרת למישהו להמשיך לחשוב כך. המושג "חוזה האהבה" בין אמונה להיגיון, שמזכיר גולד, הוא אשליה גמורה במקומות שבהם סוקלים למוות מלומדים המעזים לפקפק בנכונות הקוראן.

      אין בכוונתי לומר שהרגשות העמוקים ביותר של המאמינים, הן המתונים והן הקיצוניים, הם זניחים או אפילו מוטעים. לא ניתן להכחיש שהזרמים הדתיים המרכזיים הם שממלאים כיום צרכים רגשיים ורוחניים שיש לרובנו – אם כי הם עושים זאת בעקיפין ובמחיר נורא. אלה הם צרכים שהבנה של העולם, מדעית או אחרת, לעולם לא תמלא. ברור שיש לקיומנו ממד קדוש כלשהו, ויתכן בהחלט שהמטרה העליונה של חיי האדם היא להתקרב אליו. אך נגלה שכדי לעשות זאת לא נדרשת אמונה בטענות שלא ניתן להוכיח, כגון שאמו של ישו היתה בתולה או שהקוראן הוא דבר האל.

      סם האריס, "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה"
      מאנגלית: יעל סלע-שפירו (הוצאת עברית בשיתוף כתר)