ללא (יוני) רועה

נקו מעליה את הנוסטלגיה, הפרסונה, ההיסטוריה, המטען התל-אביבי המיתולוגי שספג בשנים האחרונות מכות בסקרי דעת הקהל והפך לדבר מה שיש להתנער ממנו (או במילים אחרות, חמי רודנר), ונותרתם ביד עם קול מיוחד, צרוד במידה ונעים כשצריך, בתוספת כישורי הגשה מדויקים כמו שמעט מאוד זמרות מאותה שכבת גיל יודעות להציע. האיכויות הווקאליות של איגי וקסמן אינן במידת הווירטואוזיות או במנעד המרשים, ואולי בגלל זה היא נשכחת כמעט תמיד כשבאים למנות את הזמרות הטובות באמת שיש לנו בארץ חמדת אבות. אבל כל מי שמושגים כמו "הגשת שיר" או "אישיות" אומרים לו משהו שומר לה לבטח מקום של כבוד במחלקה הראשונה של הזמרות בארץ.

כמובן שביצוע לחוד וחומרים לחוד, והאלבום החדש של וקסמן, "מסתובבים", מדגים היטב את הבעייתיות המצויה בפער הזה. או בעצם, יותר מהכל מדגים "מסתובבים" את הסכנות הגלומות בחופשות ארוכות מדי. שש שנים כמעט חלפו מאז אלבומה הקודם של וקסמן, "בעדינות", וכעת היא נדרשת ללא פחות מאשר אלבום קאמבק. אסור לה לטעות, אסור לה לחפש – היו לה שש שנים בשביל זה. כעת היא אמורה לספק את המוצר המוגמר. אבל וקסמן היא לא קייט בוש, ועופר קורן שהפיק אותה הוא לא נייג'ל גודריץ'. הניסיונות שלהם ב"מסתובבים" מעניינים, מכובדים, ודאי לא מביכים, אבל בסופו של דבר כורעים תחת נטל הקאמבק ובגדול מחטיאים את המטרה.

וקסמן זגזגה מאז ומתמיד בין המלנכוליות של זמרת בארים אדומה לבין תדמית נערת הפופ-רוק המופקרת במיטב המסורת של גוון סטפאני. ההישגים המרשימים שלה תמיד היו מצויים שם, ברגעי הקסם העצובים-שמחים, שיש בהם הרבה אווריריות וקלילות, אבל גם חספוס, נגינה חיה ואיזו כנות שהתלבשה כמו שכבה נוספת של בשר על השירים הפשוטים שלה. קורן, איש הג'נדרז ואלג'יר, עושה ב"מסתובבים" עבודה צ'יזית להפתיע, וגורר את איגי חד משמעית לתחומי הפופ-רוק פר-אקסלנס. כן, אני יודע, לופים ואלקטרוניקה רכה הם לחם חוקה של הפקת המיינסטרים העברית בימינו, אבל מהגברת הראשונה של הרוקסן הייתי מצפה, גם 15 שנה אחרי שיאי הדציבלים, להיות קצת יותר נוקבת. ב"משחקת עם בובות" היא אפילו מסמפלת היישר מלהקת האם של סטפאני, נו דאוט, סוג של הצהרת כוונות שלוקחת אותה אל פסגת השיוף והמקצועיות האולפנית, והכי רחוק שאפשר מימי ירושלים העליזים והופעות החימום לנושאי המגבעת.

אבל הבעיה האמיתית היא לא בז'אנר. איגי זמרת דומיננטית מספיק להוליך גם אלבום אפור יותר ברמת ההפקה. הבעיה המרכזית של "מסתובבים" היא חומרים לא מספיק חדים. אין כאן "אין לי מה לומר לך" חדש, גם לא "לא מחכה יותר לדוור", לא ברמה הטקסטואלית שסובלת מעודף קלישאות וקצת חסרה את הדימויים הציוריים מהשירים היותר טובים של איגי, וודאי לא בלחנים. וקסמן, שהחלה פחות או יותר להלחין לראשונה באלבום הזה, מגלה ניצנים של פוטנציאל בתחום, אבל הלחנים שלה עדיין שטוחים מעט; קורן, המלחין המרכזי באלבום, עושה לרוב עבודה מקצועית אך בנאלית. דווקא שרון הולצמן, מוזיקאי שליווה את וקסמן מתחילת הדרך, וכרגע נמצא ללא ספק בשיא הכושר שלו כיוצר, מיישר יפה את "תמיד אוהב, תמיד נפגע" ללחן מתוק ונאה, והמגע שלו חסר בשאר האלבום.

אם יש ב"מסתובבים" להיט פוטנציאלי, אז את התואר הנכסף יקטוף בקלות "דולי פרטון", מחווה לאלילת הדרום המיתולוגית, שעובדת היטב בעיקר בזכות ההפקה החמימה, הממשיכה את הפלירט הותיק של איגי עם קאנטרי. בפזמון של "דולי פרטון", שהוא אולי הרגע הכי שובה באלבום המפוספס הזה, פונה וקסמן אל פרטון ואומרת לה במילים פשוטות ומדויקות: "זאת לא המוזיקה שלך ... זאת את". אותו כלל, אני מניח, חל גם על וקסמן. אלבום חדש עם מוזיקה בינונית רחוק מלבטל את המניות שלה. רק שלא ייקח לה עוד שש שנים להוציא את הבא.

איגי וקסמן, "מסתובבים" (התו השמיני)