משחק מכור

הספורט הישראלי, ובטח הכדורגל, ענף הדגל הפופולרי והכושל שלו, מתפקד כפארודיה עוד לפני שבכלל מתחילים לגעת בו עם טאץ' של הכשרה קומית מהבית. ה"התנהלות" שלו, בלשון מדורי הספורט, גם בימים כתיקונם, היא משל ושנינה מוקצנים על החברה הישראלית, פארסת מילואימניקים במיטבה. אז מה כבר אמורה להיות הבעיה לעשות תוכנית ספורט סאטירית בטלוויזיה? בשבוע נתון יש לנו עסק עם מכות בין ערבים ליהודים למשטרה, אוליגרכים תמהונים, כשלי התבטאות מפליאים, יושבי ראש מהחלל והרבה מכבי תל-אביב בכדורגל. אפשר לפספס?

"פקקים", תוכנית הסאטירה החדשה של ערוץ ספורט 5 המחודש, נכנסת למשבצת ריקה, שמדי כמה שנים מנסים למלא, בעיקר בערוץ הזה. חוץ ממערכון בן מאה של הגששים ומדור בשם "הקו האדום" במגזין "שם המשחק", הרעיון של סאטירת ספורט מקומית לא התרומם אף פעם: לא בטורי הדאחקות המביכים במדורי הספורט היומיים, ולא על המסך. פעם היו כאן, בערוץ הספורט, מערכונים עם ספי ריבלין. עכשיו יש פאנל של זורקי גגים, בראשות שמואל וילוז'ני. ב"פקקים", מערכוני הסטנד אפ מחולקים לפינות נושאיות, העונות לשמות כמו "שדר קווים" ו"על הפרקט". וילוז'ני מנתב ארבעת הפאנליסטים בצורה שמשתדלת להכניס סדר לבלגאן. נסיון לתקוף ב-4-4-2 קלאסי את פורמט הסטנד אפ הטלוויזיוני האמריקאי.

בפועל, ויש לומר - כרגיל בספורט הישראלי, מה שמתחיל בפנטזיות על ג'רום לרואה נגמר במפגש עם דודי פדלון. כל הטעויות האפשריות קורות בדרך, ובראשן המפגש הזה, שלא צריך להתרחש, בטח לא כשאוהבי ספורט בטווח, בין מנחה מדור המייסדים של הסטנד-אפ לצעירי אומת דומינו גרוס. הכימיה היא טוטאל לוס. חבר עיריית תל אביב לשעבר מציע בקאמבק למסך את הדמות הקלאסית שלו עם הדיבור ההיסטרי, בתוספת מסיכה שוביניסטית, כראוי לבמה, כשהכל תחת פוזה של מנחה כעוס. זו רק שליטה אופטית במגרש, לא יותר מזה. וילוז'ני אוהב יותר מדי את הבדיחות הלא-מצחיקות של החבורה, היא מצידה לא ממש מחזירה לו חיבה יתרה.

הפאנל מורכב מטיפוסים שנראים כמו אוגבונה בחנות חרסינה: תנו לאלון מזרחי להקריא את הטקסטים שלהם ולחייך בסוף כל פאנץ' עלוב, ויוצרי "פקקים" יוצאים גאונים. נמסר לנו שמדובר במצחיקנים הנחשבים למבריקים בתחומם, ועדיין הם נראים כל כך מתאמצים, שבלוניים, צמודים לסטריאוטיפים עבשים של ספורט עד כדי חוסר הבנת החומר. אבי גרייניק מדקלם טקסטים כתובים, בקולו של הילד מנווה חמציצים. אבי נוסבאום מנסה להיות סאטירי, בועט ושוחט פרות קדושות למהדרין בו זמנית - ואת הכל הוא מצליח לעשות בלי אפקט ממשי. ארז שלם המוכשר פשוט לא ורבאלי. וגם מתאמץ להרשים. וגם יש לו בדיחות קרש על כדורגל. שגיב פרידמן הוא נקודת האור של התוכנית, עם הטון הרגוע-פסיכופטי שלו, אבל יוצא מתוחכם מדי ולא מובן בקונטקסט של תוכנית ירודה כל כך.

ל"פקקים" יש שפן, בדמות הפינה הנוסטלגית "מנהרת הזמן" שכתובה ומדוקלמת סבבה - אבל עדיין זה כלום בהשוואה לרן בן שמעון בשידור חי, כתבת וידיאו מקרית מההתאחדות לכדורגל או שתי דקות עד הגונג עם רון קופמן. אז בשביל מה? ההפקה של תכניות הבידור הללו הרבה יותר זולה, והצופים מגלים כלפיהן נאמנות חסרת תקדים למרות האיכויות הבעיותיות, שלא לומר הנכויות, ברמת התכנים. עד שמישהו לא יצליח להתעלות על המופע האותנטי של דני נוימן במוצאי שבת, אין סיבה להטריד אותנו עם בדיחות גרעינים.