יין פטישים

נפתח בסוג של גילוי נאות: לפני שנה הציעו לי להיות חבר ב"אקדמיה" – מה שזה לא יהיה – שבוחרת את הזוכים בפרסי עמ"י. רשימת מועמדים מוקדמת, שכללה, על פי טענת הערוץ, את "כל האלבומים החשובים שיצאו השנה", נשלחה לביתי, ומתוכה הייתי צריך לסמן זוכים. נעם רותם, שאלבומו "חום אנושי" היה לדידי חד משמעית האלבום הטוב ביותר של השנה שעברה, נעדר מהרשימה לחלוטין. ההגיון נראה ברור – לא ממש "האלבומים החשובים" שיצאו, אלא האלבומים שהושמעו יותר, שזכו להייפ יותר גדול, שישבו קרוב אל הצלחת. אקדמיה בוחרת שכזאת נראתה כמו רעיון גרוע לקחת בו חלק.

זה הדבר הראשון שצריך לקחת בחשבון לגבי טקס עמ"י. הוא לא באמת מציג תמונה של המוזיקה הישראלית. מצד שני, יכול מאוד להיות שהוא לא אמור. גם האוסקר לא מציג תמונה של הקולנוע האמריקאי. טקס פרסים לא יכול באמת להכיל את כל היקף היצירה והמנעד הסגנוני שמוזיקה של מדינה שלמה מייצרת. מותר לאנשים מאחורי העמ"י לבחור לייצג את הזרם המרכזי ביצירה הישראלית, ומשם להגדיר את טווח העיסוקים ואפשרויות הבחירה. במילים אחרות, כיאה לטקס פרסים נוצץ ומסורתי, העמ"י מתגמל בראש ובראשונה את המוזיקאים שקצרו הכי הרבה תהילה השנה. במובן הזה, העמ"י הוא לא טקס פרסי המוזיקה הישראלית. הוא טקס פרסי תעשיית המוזיקה הישראלית. שזה, בדרכו, לגיטימי לגמרי.

ואחרי שאמרנו את זה, מוכרחים להודות שהטקס של אתמול היה הפתעה גדולה לטובה. נכון, הוא היה עמוס לעייפה בהגשות פרסים אבסורדיות וטקסטים מגוחכים; כן, הוא היה מאורגן ברמה די מחפירה, כולל הרעיון המנותק והמטופש להביא קהל בנוסח פרסי אם-טי-וי, לרקוד ולהפריע בשורות הראשונות; ונו, ההופעות על הבמה היו די גרועות בעיקרון. אבל לכל אלה כבר התרגלנו מטקסי פרסים בישראל. מה שהפך את הערב אתמול למוצלח וראוי לכל הכבוד, הוא האנשים שלקחו הביתה את פטישי הכסף הכעורים.

רשימת הזוכים של ערוץ 24 היתה מגוונת להפליא, כמעט מספיק מגוונת כדי לגרום לנו להאמין שהשנה היתה טובה למוזיקה בישראל (והיא לא היתה). כמובן שחולקו הפרסים הצפויים לשירי מיימון, מירי מסיקה ועברי לידר, ומטרופולין הם עוד מקרה גבולי, אבל משם אנחנו בפירוש שוברים שמאלה. בית הבובות, מההרכבים הבודדים שהצליחו לעקוף את הפלייליסט והגיעו דרך מפעלות הבארבי להצלחה מסחרית, קטפו שני פרסים חשובים; איזבו ושוטי הנבואה, שני הרכבים שמיקומם בצנטרום של הפיילה מוטל בספק (במיוחד במקרה של איזבו), לקחו ביחד את פרס שיר השנה על שיתוף הפעולה שיזם ערוץ 24; ומעל הכל מבחינתי, אפילו אייל ניסטור עלה על הבמה. ניסטור, האיש מאחורי My Second Surprise, הוציא השנה את האלבום הישראלי הכי טוב שלא שמעתם, והקליפ המדהים לשירו "Perfect Cure" זכה בצדק מוחלט בתואר קליפ השנה. אז נכון שכל מי שראה את הקליפ לא יכול להתווכח, אבל הנכונות הזו לתת לשוליים להשתחל לתוך טקס נוצץ שיכול בקלות להפוך לסלביאדה מהזן הקיקיוני ביותר, עשויה לומר משהו טוב מאוד. גם על הטקס, גם על הערוץ ותרומתו החיובית לתמונה הקבוצתית של הפופ הישראלי, ובעיקר על הכיוון אליו המוזיקה בארץ צועדת. כיוון קצת יותר אופטימי.