בליץ קריג

סרט חדש לסטיבן פרירס ("דברים יפים ומלוכלכים", "יחסים מסוכנים") אמור להיות סיבה טובה ללכת לקולנוע, אבל את "גברת הנדרסון גאה להציג", סרטו החדש, לא הייתי טורחת אפילו להוריד ברשת. מדובר אמנם בפרוייקט החמוש בג'ודי דנץ' ובוב הוסקינס בתפקידים הראשיים, ומבוסס על סיפור אמיתי ומעורר השראה, זה רק התסריט שמעורר אי נחת גדולה.

הסיפור המקורי הוא חתיכת היסטוריה – "גברת הנדרסון גאה להציג" מגולל את קורותיו של תיאטרון ה"ווינדמיל", מוסד לונדוני שפעל תחת אש ופצצות בזמן מלחמת העולם השנייה, המימוש האולטימטיבי של קלישאת "ההצגה חייבת להמשך". הכל התחיל כשב-1931 קנתה את המבנה לורה הנדרסון, האישה שנתנה לו את שמו ושכרה את ויוויאן ואן דאם לנהל אותו. ואן דאם הביא עימו רעיון מהפכני למדי לאותה תקופה - להפיק ערב מוזיקלי "נון סטופ", 18 קטעים שהוצגו על הבמה אחד אחרי השני, וגרמו בתחילה הפסדים כבדים לתיאטרון. אלא שאז החלו התיאטראות האחרים לחקות אותו. בהמשך, החליטו ואן דאם והנדרסון להציב על הבמה בחורות עירומות, מה שהפך את העסק לכלכלי ביותר. תיאטרון ה"ווינדמיל" היה היחיד שנשאר פתוח ועבד במהלך המלחמה, למעט 12 ימים בשנת 1939. הסיסמה "אנחנו אף פעם לא סגורים" ליוותה אותו בזמן התקפות הבליץ, במהלכן עברו חלק מההופעות לקומת המרתף. עד כאן פיסת ההיסטוריה המרתקת שמציעה המציאות.

הבמאי פרירס והתסריטאי מרטין שרמן בחרו להציב בחזית העולם הבדיוני של הסרט שלהם את מערכת היחסים המיתולוגית של הנדרסון וואן דאם, בחירה לא רעה. אלא שזו ארוגה בגסות מרושלת, והדמויות מרוחות על המסך כקריקטורות חסרות מורכבות בסיסית. התקדמות העלילה גם היא לוקה, משום שאינה נובעת ממהלך האירועים ומושפעת מהם, אלא מהווה אוסף מפוזר למדי של סיטואציות קומיות חצי משעשעות. בוב הוסקינס וג'ודי דנץ' מפיחים בגלמי הדמויות שקיבלו את כל החיים ששני שחקנים כה מוכשרים יכולים להפיח, אבל כאשר העלילה נתקעת פעם אחר פעם בקלישאות ולא מצליחה להתרומם, גם הם לא יכולים לעזור. שלב אחר שלב הולכת העלילה ומתרופפת, עד שכאשר מגיעה המלחמה אל לונדון, נשאר מהסיפור של תיאטרון "ווינדמיל" רק שרוך עלילתי צר ומשעמם עליו מוטלות הפצצות. בתוספת בלתי נעימה של נאומי ניצחון לא אמינים (אותם נושאות הדמויות הראשיות), מסתמן "גברת הנדרסון גאה להציג" כמוצר פושר וחסר טעם, למרות הסיפור ההיסטורי היפהפה שמאחוריו.

השניות היחידות בהן ניתן ליהנות בכל זאת ממה שיש לסרט של פרירס להציע, הן כאשר מוצגים קטעי הריקוד והשירה על הבמה. מעבר לאסתטיקה הרבה בה מעוצב המופע, מראה פרירס נשים עירומות באופן נפלא המאפשר הצצה רומנטית-נוסטלגית לגוף הנשי מבלי להתבזות בפורנוגרפיה נמוכה. מלבד בקטע בו מוריד הוסקינס בכבודו ובעצמו את תחתוניו, העירום על המסך הוא תצוגת יופי בלתי מתפשרת. ולו מבחינה זו, הסיפור של ה"ווינדמיל" מרגש ומציע מבט אחר, מעורר כבוד, על הגוף האנושי כאובייקט אמנות. אלא שגם כאן, כך מתברר, בחר הגורל לתעתע באירוניה דקה– כיום מתפקד תיאטרון ה"ווינדמיל" כמועדון חשפניות זול.