בכל זאת זה צובט בלב

את זה שהתרבות האמריקאית הפופולרית רקובה, מצחינה, תלויה על כרעי תרנגולת ומדרדרת לתהומות הנבזיים ביותר כולנו יודעים. וזה לא רק בגלל שיש להם נשיא שחושב שפריז היא עיר הבירה של תימן בזמן שהוא יוצא לצוד אווזים ושואף מלוא החופן קוק, דבר שגורם לו לחשוב שאריק שרון הוא רקדנית בלט וששתי הילדות שלו לא חזרו אתמול בערב כשהן שיכורות מהתחת.

האמריקנה המודרנית מורכבת מאינספור פרטים המרכיבים תמונת מצב מדאיגה. פונדמנטליזם לאומני ודתי, גזענות אינטנסיבית, טמטום מערכות כללי, סקסיזם מתגבר, ובקיצור כל רעה חולה שיכולה לקפוץ על חברה מערבית בכל זמן נתון. וכשאתה ווייט טראש ממוצע קל מאוד להיות דביל לאומני שהתחביבים העיקריים שלו הם הומופוביה, לינצ'ים ובעילת אחייניות.

אבל בכל הזבל'ה הזה אפשר גם למצוא את הסיפורים האנושיים הקטנים, הנוגעים ללב, את האנקדוטות המשעשעות שצפות מעל לחרא. "סוף שבוע פרוע עם לואיס ת'רו" (המשודרת בכל יום שני, 23:00, ערוץ 8) יוצאת למסע ברחבי אמריקה ומקלפת את מה שאמריקה מנסה למכור לעולם (מבחינה תרבותית וצרכנית) מהקליפות התדמיתיות שלה. החומר האנושי הוא אותו חומר אנושי בו ניתן לצפות כשהוא מתגושש, מקלל וזורק כיסאות אצל ג'רי ספרינגר או ריקי לייק, אבל לואיס ת'רו, אנגלי, איש בי.בי.סי, מנחה התוכנית המרתקת, מוצא, בדרך כלל, את מה שמסתתר מתחת לרקבון הגדול. ומה שמסתתר מתחת לדקדנטיות המוסרית והתרבותית הוא כמובן בדידות גדולה, צמא לאהבה, ניכור חברתי, טראומות ילדות.

הוא מבקר בתעשיית הפורנו בלוס אנג'לס ומגלה שהבעיה הכי גדולה של שחקן פורנו הטרוסקסואלי בסרטי גייז היא שהוא פשוט לא יכול להגיד "אני אוהב אותך", שהבחורה השמנמונת שמארגנת מסיבות חילופי זוגות בסצינת הסווינגרז לא מזדיינת במסיבות של עצמה (אבל מוצצת), מחפשת חברה שתאהב אותה ובסך הכל די נגעלת מכל הקטע, שלמתבודד חולה הנשק יש מבט עצוב בעיניים והוא מתקשה להשתלב בחברה האמריקאית בה האיש הקטן מאבד לאט לאט את חופש הפרט שלו.

ת'רו, ציניקן בריטי ממשוקף, אמנם עוטה על פניו את מבט ה"בונ'ה, האנשים האלה כל כך דפוקים", אבל בעזרת שאלות פרטניות, מביכות, פולשניות, מעט מזלזלות (טוב, הוא הרי בריטי והם אמריקנים), הוא מגלה עולם ומלואו. אין ספק שחלק מהממצאים יגרמו לכם להצטמרר (העילגות הווייט טראשית, השנאה, האצבע הקלה על ההדק, הקיצוניות השיווקית - בפרק בו ת'רו מבקר בממלכת ממכר המוצרים הטלוויזיוני), אבל רובם יגרמו לכם, לצד חלחלה, בעיקר להמון סימפטיה.

הזקן שמטיל ספק במספר הנספים בשואה, הלאומן הקשיש שמוקף כלבי שמירה וצלבי קרס, הקצין לשעבר שמתכונן להילחם עד טיפת דמו האחרונה בגלל איזושהי תיאוריה מופרכת, האיש ההולל בעל הפטיש למוצרי גומי, כולם נראים, כשמפרידים בינם לבין הדברים שהם אומרים, כמו האנשים הכי נחמדים והכי הגיוניים בעולם. זוהי הסתירה האיומה בתוכנית. בין הפרצופים התמימים לשטנה, בין המבט החביב לחולניות, כל פרק מסתיים בצביטה בלב שמרמזת שאולי הכל היה יכול להיות אחרת.