מובן מאליו

לפעמים כדאי לתהות - כמה טוב לחיות במדינת ישראל! המקום בו כל מה שקרה אך לפני שבוע, נראה כאילו קרה לפני שנתיים וחצי. וכך, אתה מרגיש שאתה חי חיים יותר ארוכים, או לפחות שאתה מספיק יותר באותה יחידת זמן נתונה. קחו לדוגמא את הימים האחרונים – מבין מאות הפצועים בעמונה, מבעד ל"מלחמה על שלטון החוק", העובדה שנצחון החמאס בבחירות התרחש אך לפני שבוע בודד, נראית בלתי סבירה לחלוטין. וכעת, שערו בנפשכם – ראש הממשלה אריאל שרון אושפז בסך הכל לפני פחות מחודש. מה, זה לא קרה ב-2002?

ויש כבר המכנים תקופה זו שלפנינו, "עידן החמאס". אלו מבינינו בעלי חוש היסטורי מפותח יקשרו בין אשפוז שרון ובין נצחון החמאס, ויאמרו "כאן, בנקודה הזו הסתיים עידן שרון והחל עידן החמאס". ואלו שבאמת מרימים את הראש גבוה מעל האירועים, ימתחו קו מחבר ממות ערפאת, דרך אשפוז שרון ועד לנצחון החמאס והבחירות הקרובות בישראל. עידן חדש החל. כמובן, עד שיחל עידן אחר, נניח "עידן המאחזים", אולי אפילו מחר.

וקצת קשה שלא להבחין בשני מאפיינים של "עידן החמאס". דבר ראשון ומתבקש – הפרדוקסליות שטמונה בתוך הרעיון, ממש בילט-אין, שתנועה שחרתה על דגלה להשמיד מדינה אחרת זוכה בשלטון באורח דמוקרטי. הידד לדמוקרטיה. ודבר שני – שבניגוד למות ערפאת או אשפוזו של שרון – אירועים שמלווים בדרמה, הלם והרבה דמעות – נצחון החמאס נשטף בנונשלנטיות אגבית שכזו, רגע אחרי "חגיגת הדמוקרטיה" ורגע לפני "ההתבטאויות הזהירות".

וכל אלו התנקזו לרגע טלוויזיוני נדיר אחד – הרגע בו איסמעיל הנייה, ראש הממשלה הפלסטיני המיועד, מעניק ראיון לשלומי אלדר, כתב ערוץ 10 של המדינה שבה הנייה כלל לא מכיר. סתירה כה זועקת, ועם זו – כה ברורה מאליה. וכך, עוד הנייה מתראיין לו בנחת עם כתב האויב, נשמעות יריות מחוץ לבניין. אתם יודעים, כמה מטחים, עניין שבשגרה ברשות הפלסטינית, והאמת – כדאי אולי שתתחילו להתרגל. לפעמים, הדברים המטורפים ביותר מתבצעים באופן שאין מובן מאליו ממנו.

אם יש תחום אחד שמתחרה בישראל בקצב האירועים ליחידת זמן נתונה, זהו כמובן ההיי-טק – המקום בו שנתיים הם דור שלם. ולא צריך להיות מומחה בטכנולוגיית חיפוש כדי לזהות שעידן חדש עומד בפתח, אם לא כבר החל – עידן גוגל. ואלו שמסוגלים להרים את הראש מהמסך ימתחו חבל דק בין צמיחתו המטאורית של האינטרנט לבין נקודה לא רחוקה מדי בעתיד, בה יתבצעו חילופי הזקפה בעולם החנונים: מיקרוסופט אאוט – גוגל אין.

אך, מה מתוק הוא ניחוחו של עידן גוגל! הרי זהו העידן שבו המרחק בין סקרנותנו לגבי דבר מה כלשהו, וסיפוקה של סקרנות זו הוא קליק אחד, או בגוגלית – 0.17 שניות. אולם, כמו עידן החמאס, קצת קשה להתעלם מהפרדוקס שמבאס את החגיגה. כי הנה, גוגל, בעוד היא נושאת את דגל חופש מידע, דוחפת בדיוק את אותו דגל עמוק בטוסיק של הסינים, כשהיא סוגרת עם שלטונות סין איזה אתרים יהיו זמינים להם ואיזה לא. הידד לחופש המידע.

והסתירה הבלתי אפשרית הזו השתקפה מצוין בראיון שערכה עיתונאית אמריקאית עם "נציג התקשורת של גוגל" (כי בגוגל לעובדים אין שמות. גם הטלפניות במשרדי גוגל בקליפורניה לא מסכימות למסור את שמן הפרטי. נשבע לכם, תנסו בעצמכם). וכך – בנחת, בחיוך אמפתי משהו, לא חסך האיש מידע מהציבור: "כן, אם תקלידו 'כיכר טיאננמן', סביר להניח שלא תמצאו מידע על הטבח שהתרחש שם". נו, אתם יודעים – שכתוב ההיסטוריה, עניין שבשגרה. כדאי באמת שתתחילו להתרגל. לפעמים, הדברים החמורים ביותר נאמרים באופן שאין מובן מאליו ממנו.

ועוד עידן הסתיים לאחרונה – עידן הרב כדורי. רק שבניגוד לתזזיתיות, לרגעיות, להתפוגגות האירועים בחלוף מצמוץ אחד, שמאפיינים את ההיסטוריה של ישראל המודרנית או את המרחב הקיברנטי (תמיד רציתי להשתמש במילה הזו. תודו, יש בה סוג של ארומה, אם כי עוד לא החלטתי איזו) – עידן הרב כדורי היה, עבורו כמו עבור הציבור שלו, ארוך הרבה יותר, שלא לומר נצחי. כי אמונה היא עניין שמגולם בתוכו, ממש בילט אין, נצח. ונצח משמעו יציבות. הרב כדורי ימשיך ויהדהד בחייהם של חסידיו גם אחרי עידן החמאס. וגם אחרי עידן גוגל. אפילו אחרי עידן המאחזים.

ובכל זאת, גם בסיקור הלווייתו של הרב כדורי, אי אפשר היה שלא להבחין בפרדוקס שהיה טמון בבקשתה של ג'ודי ניר-מוזס-שלום לשאת על הבמה דברים לזכרו. שהרי די להביט בקונטרס הוויזואלי שבין השחור שלבשו הרבנים על הבמה, ובין הכתום-שיגוע של שיערה (כאילו, אחותי, זו הלוויה. הם דתיים. קול באשה ערווה וזה. מה עבר לך בראש?). וכשאמרה ג'ודי למצלמה שממש עצוב לה, נשבע לכם שהאמנתי לכל מילה. ואיכשהו, זה עדיין נראה לי לגמרי הזוי, אם כי לגמרי מתבקש. לפעמים, הדבר שנראה לך הזוי ביותר, הוא דווקא זה שאין מובן מאליו ממנו.