לוך נס גדול היה פה

אף על פי שבעיני חובבי אינדי רבים בל וסבסטיאן נחשבת ללהקת פולחן בלתי מנוצחת, מחוץ למעגל הצר והאקסקלוסיבי של אניני רוק השביעייה הסקוטית היא די נובאדי. אפילו סנואו פטרול, שותפיהם לשעבר ללייבל ג'יפסטר, כבר בקעו מביצת השוליים וזכו לסוג של תהילה בבריטניה, שלא לדבר על כל הקולדפליים והפרנץ פרדיננדים. ואילו חברי בל וסבסטיאן נאלצים, בינתיים, לעשות קולות רקע לאביב גפן.

וזה לא שלא מגיעה להם תהילת עולם. אחרי שלושה אלבומים מהממים, שאספו ללהקה קהל מעריצים נאמן, כל מי שיצא לו לשמוע אותם ציפה בסבלנות לפריצה המיוחלת. רק שבמקום להשתפר בהתמדה ולכבוש את המאדים, או לפחות את המצעדים, בל וסבסטיאן דרכו במקום בשנים העוקבות והוציאו שלושה אלבומים נוספים שהיו סבירים אך נטולי אש, ונשמעו בול אותו דבר. אפילו טרוור הורן האשף (פרנקי הולך להוליווד, סיל), שהפיק את הקודם של בל וסבסטיאן, התקשה להוציא אותם משבלונת הדרים-פופ עם ההרמוניות החולמניות בלה בלה. כך שבאיזשהו שלב כבר נהיה קשה לקבוע אם מדובר בלהקת קוויאר או בהרכב מרגרינה שכנראה לא יממש לעולם את מניותיו במגרש של הגדולים.

והנה, הפתעה. האלבום החדש של בל וסבסטיאן, ממש שנייה לפני שכבר נרדמנו בשמירה, מדליק לאללה. או כמו שכבוד השופטת מ' אמדורסקי היתה אולי אומרת: "במילה אחת: נפלה לי הלסת". טקסטים שנונים, לחנים מעולים, קליטים ביותר אך רחוקים מצ'יז, הפקה פגז, והקולות הכי נעימים באינדי-רוק. 13 שירים בפחות ב-50 דקות, וכמעט כל שיר – צליפה.

אולי בהשראת גל להקות הגיטרה שמציף כרגע את העולם, אולי בהשראת המפיק החדש טוני הופר (בק, סופרגראס), ואולי בהשראת הביקור הקצר בתל אביב ובפלשתין אשתקד, בל וסבסטיאן גילו את הרוק-אנ'-רול. לא שאפשר להתבלבל חלילה ולחשוב לרגע שמדובר בפרנץ פרדיננד או בארקטיק מאנקיז – ההרמוניות המתוקות והחצוצרות עדיין איתנו, כמו גם החמו?דיות הכללית שנשפכת מהשירים – אבל הכל פה מרגיש מהודק ושרירי יותר מצד אחד, משוחרר וגרובי יותר מצד אחר. הנוסחאות הבל וסבסטיאניות הוותיקות, שכבר התחילו לייגע באלבומים האחרונים, קיבלו אדג' עם קצת גלאם רוק טי-רקסי ("The Blues are Still Blue"), פאנקי ("Song for Sunshine") או פיאנו-בר ("Act of the Apostle II", שמתחיל מנומנם ופתאום מעלה קצב ועובר ללחן של Act of the Apostle"" שפותח את הדיסק). ויש גם קצת אולד-פאשנד בל וסבסטיאן ("Dress Up in You") וסתם שירים מעולים ("We are the Sleepyheads" עם הפה-דה-פה-פה הסטריאולבי, "For the Price of a Cup of Tea"). ההרגשה היא שבל וסבסטיאן עשו פה את הכיף של החיים שלהם. עכשיו תורנו ליהנות.

בל וסבסטיאן, "The Life Pursuit" (הד ארצי, Rough Trade/Matador)

איזובל קמפבל פרשה לפני כמה שנים מבל וסבסטיאן במטרה להשיק קריירת סולו, ואיך נאמר בעדינות – חבל לנו בשבילה. אלבום הסולו השני שלה יצא השבוע (בעברה גם שני אלבומים כסולנית ה-Gentle Waves), והיא חתומה עליו לצד מרק לנגן, אקס Screaming Trees וקווינז אוף דה סטון אייג'. קמפבל כתבה את מרבית הטקסטים באלבום, ניגנה בפסנתר, צ'לו, צ'מבלו וגלוקנשפיל, ואף אחזה במושכות ההפקה. ללא ספק, בחורה יצירתית. לנגן, אותו פגשה קמפבל במהלך הופעותיה של מלכות עידן האבן בגלזגו, מצטרף בעיקר בקולות, וגם תרם שיר אחד פרי עטו.

הניגוד בין הקול החרוך של לנגן ללחשננות האוורירית של קמפבל מנסה כנראה לייצר ננסי סינטרה ולי הייזלווד מודל 2006 (או צינוביץ' את אייזנשטיין ללא הסליז הפלסטי), מה שבולט מאוד בהגשה, בהפקה ובחלק מהלחנים (ולהלן, "The False Husband" – הכי "בוקר של קטיפה" וואנבי). אבל מה לעשות, קמפבל היא לא סינטרה ג'וניורה, והשירים שהיא כותבת זה ממש לא לי הייזלווד. רוב השירים ב"בלדת הימים השבורים" איטיים ועדינים מאוד, שלא לומר מנומנמים, שלא לומר משעממים.

למרבה הצער, גם כשהשעמום הוא באווירת פולק וקאנטרי זה לא נעשה יותר נוח. וכשבאמתחתה תריסר שירים מרתקים כארגז צנוניות, גם נבל, קונגות, אלף כלי מיתר ושאר שעשועים באקזוטיקה רכה לא יכולים להציל את המצב.

איזובל קמפבל ומרק לנגן, "Ballad of Broken Seas" (אן-אם-סי, V2)