קרוז בזרם התודעה של משוגע

הקריאה ב"הסוף של רומן משפחה", הרומן הראשון של הסופר ההונגרי פטר נדש, שמתורגם עכשיו לעברית, משולה למסע בזרם התודעה של משוגע: הדובר הראשי בספר, הילד פטר שימון, מצטט קרעי סיפורים שזהות מספריהם לא ברורה ומתחלפת ללא אזהרה מוקדמת, מערבב בו זמנית מספר זיכרונות משונים מבלי שמוענקת לקורא כל מפת דרכים ברורה להפרדה ביניהם, וחולם בהקיץ על עולם שנע תדיר בין הדמיון למציאות. התוצאה היא ספר קשה מאד לעיכול, שאינו מאפשר עיבוד מיידי וגם אינו מספק הנאה מיידית, אלא דורש מאמץ רב בכל אספקט מהפסקה הראשונה ועד האחרונה.

העולם ההזוי שיצר נדש הוא עולמו של הילד שימון; אביו עובד בשירות המשטר הסטליניסטי בהונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה ואמו של שימון אינה מוזכרת כלל לאורך הספר, ומהותה למעשה בחסרונה. לכן שימון הוא להלכה יתום, ומגודל על ידי סבו, פילוסוף עממי שמספר בבוטות לילד הרך על עברו הטראומטי כיהודי באירופה של המלחמה ועל ניסיון ההתאבדות ממנו ניצל בנס, וסבתו, דמות מטרידה ומפחידה, שמזכירה את דמויות האם החורגת המרשעת מהאגדות. למרות זאת, אביו, סבו וסבתו, כמו גם שאר הדמויות בעולמו של שימון, לא נתפסות כדמויות רעות, ושימון הילד משדר תמיד את רצונו להיות נאהב ולאהוב.

העולם האמיתי כמעט שאינו קיים בספר, וגם כאשר שימון חושב על שרפה הוא מדמיין כיצד הוא מצית אש על ידי שימוש באבני צור, ומצהיר ש"בקולנוע ראיתי איך האש מתפשטת". כאשר הוא משחק עם חבריו, הם משחקים ב"אבא ואמא", ועוסקים בעיקר בהמצאת סיפורים לילדיהם. עם חבר אחר הוא ממציא עולם דמיוני בעליית הגג של ביתו, ומפי סבא הוא שומע סיפורים על הגנאולוגיה של הצד היהודי של המשפחה שלהם, מימי התנ"ך, דרך תור הזהב בספרד ועד לעלילות הדם המודרניות באירופה. גם הקטעים המחברים את שלל הסיפורים האלה אינם מוגדרים, ולא ברור מה בדיה ומה אמת, מה הזיה ומה מציאות.

שימון הילד כמעט מודע למצבו הנפשי המעורער, ואומר ש"אני אף פעם לא יודע מה ראיתי קודם... לכן אני רע. אבל אני צריך לשמור את זה בסוד ולהעמיד פנים שגם אני רואה את כל מה שהם רואים". הוא מנסה לחבר את הזיותיו למציאות, ולכן כאשר הוא מתעורר מחלום על צפרדע שבולעת אותו, הוא בולע בכוונה תחילה תולעת, וכפי שדמיין את עצמו בבטן הצפרדע, הוא מדמיין את התולעת חיה בבטנו.

המוטיב המרכזי, ששזור בכל הפיסות השרירותיות שמרכיבות את הסיפורים בספר, הוא המוות: התולעת הגוססת בבטנו, חברו שבשעת משחק חונק אותו, סבו וסבתו שאף הם מתים ומותירים אותו לבד בעולם: העולם הפנימי של שימון מתחבר למציאות רק דרך המוות, ובמקביל, בכיוון ההפוך, המוות המציאותי והאמיתי מוסיף לערער את נפשו של הילד. אפילו כאשר הוא מגיע לבסוף לבית היתומים, שנדמה בתחילה כאפשרות לשלווה שכה ייחל לה, חווייתו הראשונה קשורה לקשירת קשר של הילדים לבצע מעשה רצח. הסוף של רומן המשפחה מגולם בכך שכל משפחה ששימון מצליח ליצור לעצמו נהרסת בסופו של דבר באופן טרגי.

בספר משולבת ביקורת חריפה על המשטר הנוקשה בהונגריה אחרי ההשתלטות הסובייטית, וכן יש בו רעיונות מעניינים על היהדות ועל גלגוליו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. אבל אלו מוסתרים על ידי כל כך הרבה מלל מפותל שיש לחצוב בו באזמל ובפטיש עד שההנאה מהמרדף אחרי האלגוריה נמנעת מהקורא. לחילופין, אותו הסבך גם הורס את ההנאה מהכתיבה של נדש, שמצליחה לעיתים להיות פיוטית ומהממת.

יותר מכל, היצירה הזו מעוררת ציפייה לתרגום "ספר הזיכרונות" שלו, יצירה מאוחרת שלו שנתפסת כשלמה ומתמסרת מעט יותר, וככזו שמספקת תמורה הוגנת יותר למאמץ הנדרש לקריאתה. מתרגם "הסוף של רומן משפחה" הצהיר בעבר שהוא מתכוון לתרגם יצירות נוספות של נדש לעברית, ונותר רק לקוות שהוא יבחר ב"ספר הזיכרונות".

"הסוף של רומן משפחה", פטר נדש (עם עובד)