סינגולדה: אריק איינשטיין ופיטר רוט

אי אפשר לשמוע את השיר הזה ללא משוא פנים, כמו לוח חלק. השמיעה תמיד תלווה בשני מטענים כבדים - קולו של אריק איינשטיין, והזיכרון של שמוליק צ'יזיק, הכותב והמבצע המקורי. איינשטיין מצליח להעביר בלי פאתוס את כל העצב שהשיר משדר, ומביא למיקרופון את השנים שמאחוריו, בדומה לג'וני קאש באלבומי הקאוורים המצוינים שלו. פיטר רוט מטפל בשיר בכפפות של משי, מכוון לאותו רגש שיצר צ'יזיק וגם פוגע, אבל תוך שימוש באמצעים מוזיקליים אחרים. הפסנתר הרך (לפעמים נשמע שהפסנתר לא מנגן את השיר אלא מנהל שיחה מרגשת עם הגיטרה), קולות הרקע, התופים וכלי ההקשה, כולם בעדינות ובטוב טעם, רק באים לתת מקום לאריק ולשיר. גם אם הביצוע לא מגיע לכאב האמיתי שצ'יזיק הוציא מעצמו בביצוע המקורי, זה עדיין ביצוע מצוין.

הדרה לוין ארדי לא הוציאה אלבום כבר איזה שעתיים, אז הנה עוד אחד בדרך. הירושלמית הפורה לפני אלבום חמישי תוך חמש שנים (או תשיעי, תלוי איך סופרים את ההוצאות המחודשות והמיני-אלבומים), ודומה שהאלבום הזה הוא עוד צעד גדול בכיוון שהתחיל באי-פי "All I Want" - היא מתרחקת משריל קרואו ומתקרבת לריקי לי ג'ונס, וזה לטובתה. בהפקתו של עומרי לוי (שגם ניגן על רוב הכלים), היוצר-זמר והאיש שמאחורי הלייבל בייסמנט, לוין ארדי נשמעת יותר מאי פעם כמו סינגר-סונגרייטר, אבל עם טוויסט. השיר הוא בעיקרו בלדה אקוסטית איטית, שיר נינוח על אהבה מרחוק. אבל דקה לתוך השיר נכנסים כלי מיתר עדינים, שיותר משהם נשמעים הם מורגשים, ואיתם הכפלות ממסטלות על השירה של לוין ארדי. התוצאה הסופית יפה ומתקתקה.

עוד חודש תוציא איה כורם את אלבומה הראשון, וזה הסינגל הראשון מתוכו. לכורם קול יפה והיא משתמשת בו נכון, יודעת לתת לו את הגוונים הנכונים, ולמרות שנדמה שהיא בדרך לשם, היא נמנעת בצדק מליפול למניירות להקה צבאית. השיר עצמו קצת דיידו, שיר שקט תואם-גלגל"ץ (ועכשיו גם בפלייליסט הקרוב למקום מגוריכם), שקופץ בין רוק רך לאקוסטי לצ'יל אלקטרוני, ומקפיד להשתנות לכל אורכו. מלבד העובדה שהשיר לא מחדש כלום, הוא גם מציג מילים בנאליות שכורם כתבה, שיר אהבה-געגוע שהוא גרסה לא מקורית לקלישאה.

אני יודע שמדובר בלהקה צעירה, ושכל הילדודס מלאי כוונות טובות, אבל מישהו שם כנראה שתה טיפקס - איך נתתם לאריה הספרי לשיר? הקול שלו מאנפף, הוא מותח את ההברות הלא נכונות, מתעקש לצרוח שלא לצורך, והשירה שלו באופן כללי היא החומר ממנו נוצרות סצינות קאלט באודישנים של "כוכב נולד".

אם מנסים להתעלם מהפגע האינהרנטי לשיר, מקבלים רוק קלידים תזזיתי שמושפע במידות שוות מאריאל זילבר (בקופצניות) ומדאוס (בכניסות המשכרות של הגיטרות, הצד החזק של השיר). בדרך כלל אני בעד שינויי סגנון במהלך השיר, אבל פה המעברים בין בית לפזמון לא מוצדקים מוזיקלית ומקשים על ההאזנה, שוברים את המתח במקום לבנות אותו. אני מציע לאיקרוס לחזור לעשות שיעורי בית.

ראשית, אני רוצה להודות לרק וויליאם, ששמם הזכיר לי בחיוך את סדרת הילדים הבריטית והמצחיקה בטירוף של ילדותי הרחוקה. השיר שלהם שימח אותי פחות, אבל גם לא הטריד אותי כמו כמה דברים אחרים ששמעתי השבוע. הטקסט נע בין הנוגע לבנאלי, בין תובנות בוגרות על יחסים ("אני לא יודע לדבר איתך על כאב") לבין קלישאות ("המקום הכי בטוח הוא די מסוכן"). רק וויליאם עושים רוק סטנדרטי ומהודק, שאמנם לא מחדש כלום לאוזן שהורגלה ברוק ישראלי לרוב, אבל מבוצע טוב, ומנוגן טוב, שזה כנראה מה שאפשר לצפות משיר רדיו בימינו.