המוחטה

מי שאינו מכיר את עיתונות הספורט בארץ, עלול לאמץ את הדימוי הנפוץ שלה כאחות המפגרת במשפחת התקשורת. אצל אלה שצורכים את תוצרתו של הענף, אין כמובן סכנה כזו: הם מכירים את העובדות ויודעים שלא מדובר בסטריאוטיפ, כי אם במציאות מרה. יש אמנם כתבי ספורט מעולים ופרשנים שנונים, אבל ברמה הבינונית ומטה, סובל התחום מסטנדרטים ירודים עד להשתומם של שפה, חשיבה, השכלה ואתיקה.

על רקע התמונה העגומה הזו, מפתיע ומשמח לגלות שאותו מחוז נחשל של הממלכה השביעית, הוליד את אחד החידושים התרבותיים המקוריים ביותר של זמננו. עולם הבידור מכלה הון עתק בניסיון להפיק רעיונות מקוריים במתחם המסורתי של אלימות-מין-כסף-אקטואליה, אבל דווקא אדם שהגיע מעיתונות הספורט הנחשלת לכאורה, הצליח לחשוב "מחוץ לקופסה". מדובר בפרשן הכדורגל לשעבר אבי רצון, אשר הניח על שולחנה של תעשיית הבידור, את מה שיהיה כנראה הדבר הגדול הבא: המוחטה.

כדרכן של המצאות גדולות, גם כאן מדובר בפשטות שנושקת לגאונות, שילוב מקורי של רכיבים שהיו מתחת לאפנו (במקרה הזה, בתוכו). קיסמה המיוחד של יריקה בפנים, ידוע לאנושות מקדמת דנא. לא משנה כמה נשוא פנים וגאה יהיה אדם, אין ביכולתו להתגונן נגד ההשפלה המיידית והצורבת של מתז רוק ונזלת על פרצופו. להשפלה כזו יש ערך בידורי ידוע, עוד מהימים בהם היה האספסוף גודש את כיכר העיר כדי לצפות בענישות ובהוצאות להורג. היורק אמנם מאבד צלם אנוש בעיני הסביבה, אבל בעידן הרייטינג, זו דווקא מעלה: האולפנים גדושים באנשים שמוכנים להקריב את כבודם העצמי ואת שמם הטוב, כדי לזכות בפרסום.

העובדות האלה היו מונחות ברשות הרבים ללא שימוש, עד שבא אבי רצון וחיבר אותן לפעולה הרמונית אחת. את הפעולה הזו הוא מבצע במיומנות בכל הופעותיו בתקשורת, אם בטור שלו ב"מעריב" ואם בגיחותיו לטלויזיה: אחרי כמה דברי הקדמה סמליים, שואב הטלנט המקשיש לתוך פיו הפרשות מוגלתיות מעמקי מערות האף, אוסף את המרק הזה לאלומת מוחטה סמיכה ויורק אותה בפרצופו של הקרבן התורן. הצופים והקוראים אמנם נתקפים קבס, אבל חלק מהם, בדיוק כפי שכיוון רצון, נשארים מרותקים למחזה.

מעבר לעובדה המלבבת שאדם אחד, חמוש בכשרון ובתושיה, הצליח לחדש במקום שבו ענקים גלובליים מתקשים כבר שנים, יש חן מיוחד באופן שבו אבי רצון "המציא את עצמו" מחדש. אחרי שהתפרסם בשנות השמונים והתשעים בעבודה עיתונאית בוטה ותוקפנית, גילה רצון בתחילת המילניום שהוא הפך לדמות זניחה בשולי המדיה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים או להידחק לעמדת הפנסיונר הנוסטלגי, החליט האיש להלחם על מקומו ולשכלל את אותן תכונות שקנו לו את תהילת העבר. האגרסיביות, הצעקנות והחיבה להלבנת פני אנשים ברבים, רוכזו וצומצמו כמו ציר משובח, עד שהתקבל הפטנט הסופי: מוחטה בפנים.

קנאים וצרי עין יקטרגו בוודאי, שההמצאה הגאונית הזו אינה פרי שאר רוח מיוחד, אלא תולדה של ליחה מבעבעת שחברה אל הצורך להתפרנס. אלא שהעיסוק בשאלה הזו, מעבר להיותו קטנוני, הוא גם אנטי היסטורי במהותו. האם ארכימדס אכן צעק "אאוריקה" כשגילה את חוק הציפה? האם וויליאם שייקספיר באמת כתב את המחזות המיוחסים לו? האם אלברט איינשטיין התכוון לחולל מהפכה בעולם הפיזיקה, או שמא נתקל במקרה ברעיון היחסות, תוך כדי עיסוק סתמי במשוואות? התרבות שלנו אינה מתעניינת בזוטות האלה; היא מעדיפה, בצדק, לחלוק כבוד לאנשים שסללו את דרכה של הקדמה. המוחטה של אבי רצון ראויה לאותו יחס, ולא לחיטוט נוקדני בנסיבות שהביאו אותה לעולם.

לצד המחמאות החמות שמגיעות להמצאתו המרתקת של האיש היורק, מחייבת מידת היושר להוסיף כמה הסתייגויות. הוא עצמו וודאי לא היה רוצה, שהסקירה הזו תיראה כמו כתבת חנפנות מוזמנת. ברמה האישית, דומה שרצון מתקשה להיפרד מעברו כעיתונאי ופרשן. במקום לתת את ההצגה שלו ולהסתלק, כמו קוסם או חיה מאולפת, מתעקש בעל המוחטה לשלב בהופעותיו קטעי מלל שעוסקים בספורט. יש אמנם ערך היתולי מסוים באופן שבו הוא מלהג על נושאים שבהם אין לו מושג, אבל במקרה הזה, חל הפתגם "תפסת מרובה, לא תפסת". הפרפראות האלה רק גורעות מהדרמטיות הראשונית והמתפרצת של המוחטה. אותם דברים אמורים בהתעקשותו ארוכת השנים, לטפח תדמית של יהודי מאמין ושומר מסורת. לדת היהודית יש הרבה גוונים, אבל אף זרם שלה, מהרפורמים, דרך המשיחיסטים וכלה בחסידי סאטמר הקיצוניים ביותר, אינו יכול לקבל אדם שמתפרנס מלשון הרע. טוב יעשה רצון אם ייפטר מהמניירה התמוהה הזו.

אלא שהבעיה העיקרית בז'אנר שייסד אבי רצון, היא בכך שהאיש פשוט מקדים את זמנו. כיום, הנזק שהוא גורם לכלי התקשורת שבהם הוא מופיע, עולה על התועלת. מופע היריקה שלו אמנם מושך קהל מסויים, אבל גורם להרחקת כמות גדולה יותר של צופים וקוראים. גם התעשייה עדיין איננה בשלה לקלוט את ההמצאה. אפילו העורכים שנותנים לו במה, מביעים בשיחות פרטיות את תסכולם מהכורח לבוא במגע עם המוחטה הצמיגה שלו (ועוד לשלם תמורתה). הדעה הרווחת במעריב היא שמדובר בהנחיה מלמעלה, אשר גורמת לא מעט בושה לשאר הדיירים באותה אכסניה. הברנז'ה סולדת מאבי רצון, אבל איש מעמיתיו של היורק אינו נותן פומבי לדברים, מתוך חשש מוצדק שהמוחטה הבאה תעוף לכיוונו. החיכוכים האלה הם כנראה חבלי לידה טבעיים של צורת בידור חדשה וחלוצית. קברניטי התקשורת אשר מנסים לכוון אל זירת הקרב העתידית בתחום, יודעים שהירידה המתמשכת בהשכלה ובאמות המידה המוסריות, תביא לכך שבמוקדם או במאוחר, סגנונו של אבי רצון יקלע לטעמו של הקהל. יש משהו טראגי בכך שהוא עצמו ייזכר כקוריוז דוחה ולא יזכה לראות עולם שבו המוחטה שלו זוכה לכבוד הראוי לה. מצד שני, אפשר למצוא מעט נחמה בעובדה (או באשליה) שאנחנו עדיין לא חיים בעולם כזה.