בשנים האחרונות, כמעט כל מאמר בעיתון, כל מונולוג ברדיו או כל חליפת מכתבים ציבורית שמקורם בראשה של עירית לינור, מעלים בראשו של השומע או הקורא מילת שאלה אחת בלבד: איך. איך הופכת אישה - שרק לפני קצת יותר מעשור נחשבה לסמל פמיניסטי צעיר - להתגלמות הישראליות הבורגנית, השמרנית וצרת האופקים.
ההתמודדות עם דעותיה הקרתניות של לינור מסתבכת עוד יותר לאור העובדה, שבין אם תסכים עם תפיסת עולמה הצרה או לא, בהחלט אי אפשר להתכחש לכשרונה ככותבת, מתרגמת ואשת תקשורת מיומנת. חבל רק שלינור אינה מצליחה לתרגם את אופייה מלא הסתירות ואת מערך כשרונותיה המגוונים לתפיסת מציאות תואמת ומורכבת. עוד יותר חבל כי מאמרה האחרון של לינור בוויינט, בו היא מצדיקה את סירובה לפני שנתיים (כאחת מצוות לקטורים ישראליים) לבקשת המימון של הסרט "גן עדן עכשיו", מדגים בדיוק את ההיפך: ראייה פשטנית ורדודה.
באותו טור דעה, הקרוי ברוב טעם "אנטישמיות עכשיו", טוענת לינור כי סרטו של האני אבו אסעד, שמספר את סיפורם של שני מחבלים מתאבדים, הוא לא פחות מ"סרט תעמולה אנטישמי ונאצי". לטענת לינור, "גן עדן עכשיו" הוא נאצי משום שלמרות היותו סרט ש"עשוי ביד אמן", הוא "טווה חוט דק של הבנה לאלה שכבר נקטו אמצעים נואשים לפתור את בעיית הרוע התמידי וחסר הפשר של היהודים". ועל כך ייאמר מישהי צריכה להפסיק לקרוא את "מיין קאמפף" כל ערב לפני השינה.
את פרשנותה חסרת היסוד מבססת לינור על צפייה מגמתית, סלקטיבית ומעוותת של הסרט. מתוך סרט מאתגר, מורכב ועדין, לינור הצליחה ללקט במאמץ רב וביד גסה פירורי קטעים בהם היא מתגוללת כאילו נחתה בפארק הנצחה לאדולף היטלר. היא רושפת על כך שנהג ישראלי שמנמן מצטייר בסרט כקריקטורה אנטישמית (למרות שאינו מזכיר כלל את דימוי זה) וצועקת כי נהג מונית ערבי בסרט, שטוען שמתנחלים מרעילים את הבארות, מצטט עלילת דם ידועה. משם היא ממשיכה "להוכיח" בלהט את אנטישמיות הסרט בגלל שימושו באזכור לארוחה האחרונה של ישו, בתיאוריו את המחבלים כיפים וכרגישים מדי (ועל כן חס וחלילה עוד נבין את הסיטואציה בה הם נתונים) ומוסיפה כי אף דמות אחת בסרט לא מגנה את הפיגועים. בשלב זה כבר שואל הקורא את עצמו האם לינור בכלל ראתה את הסרט.
התשובה לשאלה זו היא שעירית לינור לא ראתה את הסרט. רק תודעתה המתגוננת, זו שממהרת לקשור כל ביקורת מוצדקת על ישראל לזעקת שבר (מתחסדת ומתחמקת) לגבי אנטישמיות, ראתה את הסרט. רק כך, דרך עיניים כה פרנואידיות, ניתן להתעלם מרגעים רבים בסרט המציגים לצד אי גינוי פעולות הטרור גם את התפיסה כי פיגועים הם פשע לא מוסרי והרסני. לינור "שוכחת" בנוחות דווקא את העלילה של חאלד, אחד מצמד המחבלים, המסרב בסוף לבצע את הפיגוע בגלל הבנתו כי אלו לא יביאו לפתרון הסכסוך, היא גם מתעלמת בנוחות מכך שדווקא סוהא, בתו של שאהיד מפורסם, היא זו המתנגדת לפעולות טרור ואף אומרת בסרט מפורשות כי "אנו חייבים להפוך את המלחמה הזו למוסרית".
לא כל מי שהולך כמו ברווז הוא נאצי
ברור כי "גן עדן עכשיו" מוצג מבעד לעיניים ערביות שמבקרות את מדינת ישראל, תומכות בסיום הכיבוש ובכינון מדינה פלסטינית, אך אין זה מעיד שמדובר בסרט נאצי. הוא אינו זה המייצר משוואה כה מוחלטת בין הישות הישראלית לישות היהודית, דווקא לינור היא זו שממהרת בהתלהמותה להפוך כל ביקורת נגד מדינת ישראל להתקפה כנגד "בעיית הרוע התמידי וחסר הפשר של היהודים".
אך הבעיה האמיתית במאמרה של לינור אינה טמונה רק בפרשנות וולגרית, מביכה וגסה של "כוונת" הסרט, חטאה החמור נעוץ בשלב מוקדם עוד יותר. הוא מתחיל כבר עם דרישתה המעוותת שכל סרט, אפילו אחד הנעשה מבעד לפרספקטיבה פלסטינאית, ידובב אך ורק את הסיפור הציוני-ישראלי. ואם יציג התסריט ערבים (ובתוכם גם מחבלים) כבני אדם בעלי פנים ייחודיים וזהות פרטית, לינור תראה אך ורק רק קני צרעות של מחבלים תת אנושיים. כל סיפור אחר, המעז להציג נקודת ראות שונה משלה, מייד יוקע אצלה כ"אנטישמי" ו"נאצי". לו רק לינור היתה משכילה להבין כי בפעם זו היא נדרשת להוריד את משקפיה, הייתה אולי גם לרגע זוכה לראות מציאות אחרת. מציאות שבה ישראל מיוצגת אך ורק דרך מתנחלים וחיילים עבור פלסטינאים רבים, מציאות שבה ישראל מתנהגת כישות כובשת ודורסת ומציאות שבה, כפי שהסרט מראה, מדינה, שהיא גם כובש וגם קורבן, יוצרת מחבל שהוא בו בזמן גם רוצח וגם נרצח.
כבר בפתיחת מאמרה, רומזת לינור בסיפוק כי ישראל צריכה להודות לה על כך שמנעה את מימונו של "גן עדן עכשיו". עם סיומו, עולה תחושת בושה על צביעותה של "אינטלקטואלית", שרגע אחד מתיימרת לתרגם את ספריו של דיקנס, ברגע שני סותמת פיות וברגע שלישי עוד מעזה לחגוג את אי מוסריותה ואטימותה.