טבעת של קאש

אין כמו ביוגרפיה טובה כדי לייצר גיבורים חדשים. אם זה ריי צ'רלס, דומינו הארווי, צ'אק באריס או אנדי קאופמן, יהיו תמיד קולנוענים שיחשבו ש"את הסיפור הזה, כולם חייבים לדעת, ואני הולך לספר אותו בצורה שתחמיא בשגעון למושא, ועל הדרך, גם לי". "הולך בדרכי" הוא לאו דווקא סרט ביוגרפי טהור.

אינפורמטיבי ככל שיהיה, הסרט מספר על תקופה מאוד ספציפית בחייהם של קאש וקרטר. למרות שקאש הוא לכאורה הגיבור, דמותה של קרטר קשורה לכל אספקט בסרט, גם בקטעים שהיא נפקדת. הבמאי ג'יימס מנגולד, שסרטיו נעים בין קטסטרופות כמו "קייט ולאופולד" ו"זהות" לבין יציאות סופר מקוריות כמו "Heavy" האינטימי ו"קופלנד" הפרנואידי, יוצר עלילה תקופתית עדינה וסבלנית, נטולת קלישאות ובלתי מתלהמת כמעט לחלוטין. גם תקופת סיבובי ההופעות המצליחה יחד עם אלביס, רוי אורביסון, ג'רי לי לואיס, וכמובן ג'ון קרטר ולהקתה, מוצגת בסופו של עניין כעבודה קשה ולא כחלום רוק-אנ'-רול צפוי. הסיפור קולח ונוגע ללב, וגם אם הוא עובר ליד הבורות הסכמטיים של הז'אנר, הוא אף פעם לא נופל לתוכם. העיצוב, הצילום והעריכה פשוטים ויפים, עם הנופים המרהיבים של המערב האמריקאי הצהבהב והשומם, שמוסיפים להרגשה הנוסטלגית.

אבל מעל לכל נמצאים השחקנים הראשיים. בזה יסכימו איתי המצביעים לגלובוס הזהב, וחשוב מהם, ג'וני קאש וג'ון קארטר שם למעלה – שעוד בחייהם בחרו את ג'ואקין פיניקס וריס וויתרספון לגלם אותם. דמותו של קאש יושבת על פיניקס כמו קאובוי על הסוס שלו, ולאו דווקא בגלל הדמיון הפיזי: אף אחד לא ישפשף את עיניו בתדהמה וימלמל "אני לא מאמין כמה הם דומים", כמו שקורה ב"דלתות" או ב"איש על הירח", וכאשר פיניקס מבצע ביעילות את השירים של קאש, הוא לא מבזבז את זמנו על חיקויים וג'סטות שלמד מסרטי ארכיון. למעשה, דווקא המחסור בקלישאות ו"קאצ' פרייזים" הופך את הדמות שלו לאמינה יותר.

אבל עם כל הכבוד לפיניקס, הוא עדיין לא מצליח להגיע לקצה המגף של וויתרספון. ייתכן שזה התפקיד הכי טוב שלה אי פעם - וזה ממישהו שאהב גם את "לא רק בלונדינית 2". מה שהיה יכול בקלות להפוך לקלישאה של ה"חברה של", מצליח לעבוד ברמה הכי אמינה. וויתרספון מגלמת דמות עמוקה ומעניינת, עם לבטים, חוסר החלטיות והרבה שטחים אפורים, ולא נופלת למסורת הגיבוריזציה שעושים לדמויות בסרטים ביוגרפיים. העובדה שגם היא שרה את השירים (והיא כבר ממש יודעת לשיר) רק מחזקת את ההופעה שלה, וכנראה מעכשיו יתחילו לתת לה תפקידים קצת יותר רציניים (בואו נקווה שלא יותר מדי).

סרטים מוזיקליים נופלים לעיתים למקום מבאס: ברגע ששיר מתחיל אתה שוכח קצת מהסיפור, והוא מזכיר לך שאתה רואה סרט, לשחקנים נראה לא נוח על הבמה וההופעה נראית מאולצת ומעושה. לא כך ב"הולך בדרכי": הכימיה שקיימת לאורך כל הסרט בין פיניקס לוויתרספון רק מתעצמת בדואטים שלהם, וריבוי השירים לא עוצר את התקדמות העלילה. מכאן לא תצאו עם תחושה שרק עברו על השירים החשובים, כדי שהפסקול שתקנו אחר כך יזכיר לכם סצנות מפתח.

ואחרי כל המוזיקה הטובה, המשחק המרגש, התסריט האמין והבימוי המקצועי, אחד הדברים הכי נדירים בעולם הוא סיפור אהבה שעובד. עם הסיכון להישמע סנטימנטלי, סיפור האהבה ב"הולך בדרכי" עובד אחושרמוטה.