תופססס

כמה מכם ודאי קראו את כותרת המשנה של הטקסט הזה, והקליקו פנימה רק כדי להיזכר מאיפה מוכר להם השם אמנון פישר. ככה זה במדינה עם זיכרון קולקטיבי של דג – הדסקטופ התרבותי שלנו קצת מלא מכדי לאכלס בשלוף אליל נוער מראשית הניינטיז. אי לכך ובהתאם לזאת, תזכורת למתקשים: לאמא הרוחנית של "אקזיט", אי אז בימי ערוץ 1 העליזים, קראו "תוססס", ואם אקי אבני הוא עפר שכטר המקורי, אז פישר היה לפחות מיכאל מושונוב: מסוקס מעט פחות, אבל מגניב את האנשים החושבים. אחרי המהפכה הגדולה של ערוץ 2, פישר ניסה בקושי את כוחו בכמה תוכניות נוער נשכחות, ואז שבר שמאלה מעולם הבידור. חזק שמאלה.

מי שעוד לא יודע מה עבר על פישר בשנותיו הרחק מאור הזרקורים, מוזמן לצאת ולחפש אחר סרט התעודה הנפלא "רשימת אהבה" (עדיין משודר מדי פעם בערוצי הדוקו השונים) שביים אחיו של אמנון, דוד פישר. הסרט מכמיר הלב על משפחת פישר יוצאת הדופן (ממנה יצא גם רונאל) מתעד את אמנון ברגעיו הקשים ביותר, לאחר שחרורו מאשפוז במוסד סגור לבריאות הנפש. פישר, שעבר מספר משברים פסיכוטיים בעשור האחרון, מצא את עצמו בשולי החברה, חי בקושי על קצבה של הביטוח הלאומי וכותב שירים לאף אחד. ב"רשימת אהבה" שצולם בשנת 2000, הוא נשאל על הרעיון של הפקת אלבום משיריו ודי מגחך. אז זה נראה לו מיותר ומתפנק. שש שנים אחרי, ובמצב נפשי מעט טוב יותר כנראה, האיש התרכך במעט. כך בא לעולם אלבומו החדש, "הבן של יוסף ומלי".

כל הסיפור הזה אולי נשמע כמו רכילות זולה, אבל הוא גם די בלתי נמנע, מאיזה זווית שלא תתקוף את "הבן של יוסף ומלי". הכנות והחושפנות הן חלק מהותי מהיצירה של פישר, וסיפור חייו, גם אם לא מסופר ממש, נוכח בשיריו באופן אקטיבי. בין אם הוא חוקר את השיגעון בצורה ישירה ב"הכל חלום" ("אני לא אשם / שאני חולם גם ביום / תאמינו לי הכל חלום"), ובין אם הוא כותב המנונים של תקווה שנשמעים כמו חלק מתהליך ריפוי, החיבור עם הפרסונה וסיפור החיים נוכחת על פני השטח. מצד שני, לא מדובר בגבריאל בלחסן, עם הטירוף המתפרץ שלו. בלחסן רוצה להוציא אותנו מדעתנו; פישר כותב לעצמו גלויות מהשגעון ובחזרה. הוא אופטימיסט, הוא כותב שירים מחויכים גם כשהם מלנכוליים, ובעיקר הוא שומר על משקפיים ורודים לכל אורך הדרך. בשירים מסוימים – נניח, "אור" – הנאיביות של תפיסת העולם מזכירה את שוטי הנבואה, אבל איכשהו הידיעה שהמילים יוצאות מפיו של מי שמכיר מקרוב את הצד האפל, מעשירה במשהו את הקרקע הרגשית.

מוזיקלית מדובר בסטנדרט פולקי חביב, עם הפקה טיפה רזה אבל נעימה של כרמל ליפשיץ, והבלחות חינניות של ואלס מדי פעם. "שיר המשך" אף מתיימר לקחת את המושכות מהיכן שמאיר אריאל עזב אותן ("עת השתחררתי הרופאים המליצו לי להחליף מקצוע"), אך נדמה שקצת מוקדם להתלות באילנות גבוהים כל כך. פישר עוד לא ממש שכלל את המבע שלו וחסר לו העומק והתחכום של פולקיסט גדול. עם זאת, אין להתעלם מההישגים הרבים ב"הבן של יוסף ומלי", אלבום ביכורים לא רע בכלל, שעושה שימוש מושכל בסיפור הסנסציוני של יוצרו, ולא כושל בסחטנות רגשית צהבהבה. עכשיו, כשאתם כבר זוכרים מי זה אמנון פישר, לא יזיק לכם לשמוע מה יש לו להגיד.