סר טעם: "מתכון של ספר" מבטיח הרבה ומספק תוצאה אפורה

"הרופא הטוב", ספרו הראשון של דיימון גלגוט הדרום-אפריקאי, הוא אחד הספרים המאכזבים ביותר שקראתי בזמן האחרון. הוא לא גרוע, אבל בהתחשב במה שהוא יכול היה להיות, התוצר הסופי מתסכל ומנחיל מפח נפש. האכזבה מתחילה כבר בפער שבין הכריכה האחורית, שמבטיחה לנו את היורש של קוטזי, תואר שמן הסתם ממהרים לקשור לכל סופר צעיר ומבטיח שיוצא מדרום-אפריקה, לבין התוכן שאינו מזכיר את קוטזי לא בסגנון ולא באיכות, אבל היא נעשית חריפה יותר כשמגלים שיש לגלגוט כשרון כתיבה וחומרים מעולים, שבהם הוא לא מצליח להשתמש. גלגוט כותב כמו נהג חדש שלמד לנהוג על אוטומט אבל קנה מכונית עם גיר ידני: רגע הוא בהילוך ראשון ומייד לאחר מכן הוא מעביר להילוך חמישי, ובסוף הוא מכניס לרברס בעודו נוסע קדימה ושורף את המנוע. רגעים דרמטיים ומותחים נשארים תלויים באוויר ולא מתפתחים, ורעיונות גולמיים מלאי פוטנציאל אינם מעובדים ונותרים גסים ומנותקים זה מזה. כמו לחם שהוכן באהבה מקמח משובח אך ללא שמרים – הספר פשוט לא מצליח לתפוח.

הספר מתחיל עם הגעתו של לורנס, רופא צעיר וחדור אמונה, לשירות קהילתי בבית חולים זנוח בעיירת רפאים שהוקמה בימי האפרטהייד, מעט לפני המהפכה, על מנת לשמש כגטו לאוכלוסיות שחורות נחשלות. זהו מקום מומצא, שהוקם בצורה מלאכותית וגסה, וננטש כמעט לחלוטין עם נפילת משטר האפרטהייד. עכשיו הפך למעין "אזור דמדומים, במחצית הדרך בין הלא-כלום לבין מקום כלשהו", בו עשב צומח על הגגות, הקירות מתפוררים ודהויים והאנשים משועממים עד כדי אלימות. החיים שמתנהלים בעיירה הם משחק מחופש של תקינות מזויפת: יש בעיר חנויות ובית מלון, אך מדפי החנויות ריקים ואיש לא קונה בהן, ולבית המלון מגיעים רק המקומיים על מנת לשתות ולהשתכר. כמו העיירה, כך גם בית החולים מתפקד רק למראית עין; יש בו מצבור גדול של קונדומים ותרופות שפג תוקפן, אך אין בו ציוד רפואי מינימלי, ניתוחים נעשים בו לאור פנסים, הצוות אינו מיומן וחולים קשים במיוחד מועברים לבית החולים "האמיתי" בעיר השכנה.

בבית החולים פוגש לורנס האידיאליסט את פרנק, המספר, שאופיו מנוגד לחלוטין לזה של לורנס: בעוד לורנס מאמין שהוא יוכל לשנות דברים, לשפר את מראה בית החולים ולהקים מרפאה ניידת שתעבור בכפרים שבסביבה, פרנק הוא גבר ציני, מריר ומפוכח, שבטוח שאין כל דרך לשנות את המציאות. בעוד לורנס הגיע למקום מתוך תחושה, ילדותית אמנם, של שליחות, פרנק הגיע לשם על מנת לברוח מחייו האמיתיים, לאחר שאשתו עזבה אותו למען חברו הטוב ביותר. הגעתו של לורנס מכריחה את פרנק להתמודד עם עברו ועם ההווה שלו ובין השניים נרקמת מערכת יחסים סבוכה, שחציה חברות וחציה יריבות עזה, שסופה המר מגולם כבר כמשפט הראשון של הספר, בו מצהיר פרנק שללורנס אין כל סיכוי להחזיק מעמד.

מעבר לרקע המצוין הזה, יש בספר חלקים דרמטיים נהדרים, כמו הרומן המטריד והכואב שמנהל פרנק עם כפרייה שחורה שמנהלת חנות מזכרות, או הרגע בו פרנק נזכר ברגע המכונן שלו כרופא, בו צווה על ידי מפקדו להעלים עין ממקרה של התעללות באסיר שחור. באמצעות שימוש מושכל באלו, יכול היה גלגוט לכתוב רומן בשל ועשיר, מלא תובנות על נפש האדם ועל הסיוט הדרום-אפריקאי. אבל גלגוט כושל: המפגש בינו לבין מפקדו, שיכול היה להתפתח לסיום מרהיב וחזק של הספר, כתוב ברישול מחפיר ממש, והתחושה הנוצרת היא של בלון מבריק ואדום שיוצא ממנו האוויר בבת אחת. מערכת היחסים בין פרנק ללורנס זוכה לביאור יתר, ועל אף שהמתח בין השניים ברור כבר מתחילת הספר, מתעקש גלגוט להאכיל את הקורא בכוח באמירות ברורות והצהרתיות מדי על טיב יחסיהם הרעועים. בנוסף, הוא משתמש במטאפורות מביכות כמעט, שגם עליהן הוא מצהיר בקול רם למרות שהן ברורות מאליהן ופשטניות עד גיחוך, כמו ההשוואה המיותרת בין האזיקים שמחזיקים פושע שמאושפז בבית החולים לעומת רצועות בד שבהן הוא נקשר לצרכים רפואיים.

בסוף הספר פרנק אומר שהוא לא הצליח אפילו "לרקום טרגדיה ראויה לשמה מכל החומרים הראויים של חיי". חבל שגם לגבי הספר הזה הדברים נכונים. כמו בעיירה שמתוארת בו, לכאורה יש כאן הכל, אבל בעצם שום דבר לא מתפקד באמת. יש כאן את כל המצרכים הנכונים של "מתכון של ספר", אבל התוצאה הסופית סרת טעם, צפויה ואפורה.

"הרופא הטוב", דיימון גלגוט (כתר)