בסרט "לפרק את הארי" מקיימות דמויותיהן של וודי אלן ובילי קריסטל דיון אודות היעדר המוסר בהיסטוריה המינית שלהם. בשיא הסצינה שואל קריסטל את אלן אם הוא אי פעם זיין עיוורת. "הן כל כך אסירות תודה" משיב לו אלן במשפט שמצד אחד גורם לשאט נפש ומצד שני לצחוק גדול. כשזה מגיע לזווית הרוק-אנ'-רולית של הדברים, הפרובינציאליות שלנו, כקהל של הופעות חיות מיובאות, אני מרגיש לא פעם כמו אותן עיוורות אסירות תודה. אמנים זרים שמעיזים ומגיעים לארץ - עיין ערך מטאליקה וחוליו איגליסיאס - זוכים כאן לחיבוק לבנטיני חם ואוהב, אותו הם, ובמיוחד אנחנו, מתקשים לשכוח.
התרועה הישראלית, שמגיעה אחרי שאמן זה או אחר מנסה את מזלו בעברית ומצ'פר את הקהל ב"שלום" או "תודה", היא תמיד הרעפה גורפת של אהבה חסרת תנאים. אולם, לרומן המוזיקלי הזה יש גם לא מעט מגבלות, בעיקר כשמדובר בז'אנרים מוזיקליים שאינם זוכים לייצוג מספיק בעשייה המקומית וביבוא השוטף שלהם מחו"ל (שילוב של שמרנות וחוסר כדאיות כלכלית).
לפני כחודשיים הופיע כאן הרכב ההיפ הופ הוותיק דה לה סול, ונתן תצוגת תכלית של הופעת היפ-הופ אותנטית ובלתי מתפשרת. הקהל הישראלי ברובו, שלא נחשף עד היום להופעות היפ הופ אמיתיות, ויסלחו לי נציגיה המקומיים של הקהילה, לא בדיוק הבין מה פשר הפעלת הקהל שנפלה על דה-לה. לא מעט אנשים טענו שבאו לשמוע מוזיקה, וקיבלו במקום הפעלה כמו בפעולה של הצופים, מבלי לדעת שאותה הפעלה היא שעומדת בבסיסה של הופעת היפ הופ מאז ימי מסיבות הרחוב בברונקס ועד לאיצטדיונים שממלא אמינם. היות והרכב ההיפ הופ המשמעותי הקודם שהופיע כאן היה ראן די-אם-סי (וגם זה כבר לפני שמונה שנים כמעט, ועוד באתר של חיל השריון), נקודת הייחוס של הקהל הישראלי לקתה בחסר, ומכאן נולדה האכזבה.
ההופעה של קולדקאט ביום חמישי היא דוגמה דומה. גם היא, כפי שאפשר היה לקרוא בפורומים, בבלוגים ובטוקבקים ברשת, הותירה אכזבה עצומה בקרב הקהל הישראלי, שהיא, שוב, תולדה של ציפיות מוטעות. ההופעה של קולדקאט מורכבת משני לפטופים, וי-ג'יי ודי-ג'יי (לפי סדר החשיבות). לא יותר ולא פחות. את אותה הופעה, מינוס "שיר הקטר" וצלילי העוד, תוכלו לראות גם בלונדון, פריז או שנחאי. קולדקאט כמובן אינם יוצא מן הכלל בכל הקשור לאלקטרוניקה בימתית, שבנויות על הפעלת מכשירי אלקטרוניקה בזמן ותו לא. עבור מי שידע לאיזו סירה הוא נכנס, השיט הזה היה מענג מאוד. מי שציפה לנגינה חיה, סולן שיקפוץ מהבמה לקהל או גיטריסט שישבור את הגיטרה על המגבר שלו, לעומת זאת, התאכזב. הבעיה היא, אם כן, לא באיכות ההופעה, אלא בעמימות שמבקשים ליצור מארגני המופעים כלפי הקהל, וברצון שלהם לגרוף עוד כמה שקלים בעקבותיה.
לו היו טורחים לציין מפיקי האירוע - בין הקומוניקטים הרבים שנשלחו לעיתונות והיללו את חשיבותם ההיסטורית (והמוצדקת) של קולדקאט במוזיקה המודרנית - גם את אופי ההופעה שלהם, היה הסיפור ברור הרבה יותר לכולם. באופן אישי אני יכול לספר שאחד האחראים להבאתם לארץ התהדר בפני שקולדקאט יופיעו בארץ בליווי הרכב של עשרה נגנים, פרט שטרחתי להפיץ בין כל מכרי. זה מצביע על אחד משני דברים - או שהוא שקרן ונוכל, או שגם לו לא היה מושג, ומרוב פחד הוא גם לא בירר.
וכמובן, שישנו האנגר 11, בית קברות מדמם להופעות עם פוטנציאל. הפרודיג'י, יאנג גודס, טריקי, סוויד, האורב, קרודר ודורפמייסטר, גארבג', דה לה סול וג'ון קייל, יצאו ממנו כשידם על התחתונה. הסאונד שמגיע רק מכיוון הבמה ולא עוטף אותך כראוי, היעדר ווליום הכרחי (למה הגבירו רק אחרי שההופעה נגמרה???), חוסר האינטימיות ומחירי הבר השערורייתיים - כולם ידועים. השאלה היא למה לגרור לכאן עוד הופעה, ועוד אחת שמראש נידונה לכישלון בתוך המבנה המקולל הזה (כי אם יש משהו שהופעה אלקטרונית זקוקה לו כמו חמצן הוא אינטימיות שתאפשר לצלילים לחדור פנימה). שערו בנפשכם שאותה הופעה היתה מתקיימת במועדון הכליף ביפו, שיכול להכיל 1,500 איש (כלומר את כל מי שהגיע להופעה), חדר גדול ומפרגן עם סאונד הולם, וחלל שעליו הקרנות הווידיאו המרתקות של קולדקאט, שליוו ויצרו את ההתרחשות המוזיקלית, היו גורפות את האפקט הרצוי, ובחדרים הקטנים אפשר היה לספק התרחשויות נוספות. אלא שבהאנגר אפשר, לפחות על הנייר, להכניס קרוב לחמשת אלפים אנשים, ולעזאזל הצרכים של ההופעה והרעב של הקהל.
סמי בורקס
גם הליין אפ של אירוע גולדסטאר סאונדסיסטם הוא עניין שראוי לדון בו. כנראה שהבחירה במטרופולין כאקט פתיחה נועדה לכסות את הנישה המקומית שאליה גולדסטאר מחויבת במופע שכזה, כדי שהוצאותיה על הערב יוכרו ברשויות המס כתרומה לקהילה (ואם כבר, אז למה לא לקחת את התפוחים, שלפחות מדברים שפה מוזיקלית קרובה לקולדקאט?). גם המופע המסיים של הערב תמוה לא פחות עם די-ג'יי סמי ג'ו, שמתקלט בהופעות של הסיזר סיסטרז, ושמישהו יסביר לי איך הם קשורים לקולדקאט. ושוב, גם במקרה הזה אנו נתקלים באותה עמימות שמגיעה מכיוון ההפקה, משום שעל הפוסטרים אמנם נכתב באנגלית "DJ Sammy Joe - Scissor Sisters Tour DJ", אך בעברית התרגום היה פשוט "די-ג'יי סמי ג'ו - סיזר סיסטרז". טור די-ג'יי הוא זה שמחמם את ההופעה. הוא לא חלק מהלהקה בשום צורה, ולמען האמת גם לא חייב להיות אחד כזה שמיומן בהרתחת מסיבות, משום שהדרישות ממנו הן שונות, אבל אם הצלחנו לשים את היד על מישהו שאפשר איכשהו למנף איתו את הלהקה, הרי את סיזר סיסטרס משמיעים בגלגל"צ, וזה בטח יעזור לנו למכור עוד איזה כרטיס וחצי, אז למה ללכת על מישהו שבאמת היה עושה את העבודה.
זה הפך להיות שקוף הרבה יותר, כשאותו די-ג'יי סמי ג'ו נאלץ להמתין לפחות 20 ומשהו דקות אחרי תום ההופעה של קולדקאט עד שיתחיל הסט שלו, כשההאנגר כבר היה בשלבי התרוקנות מתקדמים מאוד (ולא שהוא היה מפוצץ קודם).
אני מברך על הכישלון היחסי של הערב הזה, שכולו מריח מחמדנות וחובבנות באמתלה של פילנטרופיה תרבותית. ערב שהוציא שם רע לכל מי שלקח בו חלק - מי בצדק, ומי לא. ערב שהלוואי והיה המסמר האחרון בפיאסקו המתמשך של הופעות חיות בהאנגר 11, שפשוט אינו בנוי כרגע להתמודד איתן (כן, גם אחרי השיפוץ), שהצליח להציג את השלומיאליות, החאפריות והשרלטנות הישראלית במלוא הדרה.
עכשיו יבוא מישהו ויגיד שיש מי שמנסה לייבא תרבות איכותית לארץ, ואני רק זבובון שמפריע ולא יודע להגיד תודה. שיגיד. הופעות ותופעות כמו ביום חמישי בהאנגר הן בסופו של דבר הרסניות הרבה יותר למטרה שבשמה כולנו התאספנו כאן, והגיע הזמן שהאנשים שאחראים לייבוא התרבותי יבינו שיש דרך אחרת.