לכלוכונים

"מה טי.אס אליוט יודע עליך? / הוא לא יודע שום דבר במיוחד / אבל אתה מדבר ומדבר כאילו שהוא כן / כן, אתה קורא חצי ספר / ואז אתה אומר : תראה / טי.אס הוא החבר החדש הכי טוב שלי!" ("What Does T.S. Elliot Know About You", איסט ריבר פייפ, תרגום חופשי).

זה הסיפור, או אולי האגדה, על אחד, אף-אם קורנוג, מוזיקאי מוכשר שהנסיבות טלטלו מווירג'יניה דרך ניו ג'רזי לכיוון אסטוריה ניו יורק, כשהוא חוטף בזו אחר זו מהלומות שהופכות את חייו למפולת שלגים בלתי ניתנת לעצירה. בתום ילדות מדכאת הוא חיפש את עצמו כעובד במחסן שטיחים, בחממה ובמפעל לייצור נורות. העבודות שסגרו עליו גרמו לו לפתח קשרי ידידות עמוקים עם אלכוהול, והתמכרותו ההרסנית הייתה הגושפנקה לבוס האחרון שלו לבעוט אותו מכל המדרגות. משם הדרך להתמוטטות העצבים הייתה סלולה, וקורנוג, מוזיקאי מוכשר עם חיים מחורבנים, מצא את עצמו כהומלס ברחובות.

כשהוא זרוק וישן בתחנת רכבת בהובוקן מצאה אותו אחת ברברה פאוורס, והחליטה לעזור. השניים התאהבו, ופאוורס קנתה לקורנוג במתנה טייפ שמונה ערוצים. את המטען המוזיקלי העצוב, השברירי ועם זאת הציני שהיה לו לפרוק על הטייפ, עזרה לו פאוורז להוציא על גבי גבי קסטות. קורנוג אימץ לעצמו את השם איסט ריבר פייפ, ואחרי תשומת הלב לה זכה עם אחד משיריו, שהפך לסינגל השבוע במגזין המנוח ה"מלודי מייקר", מצא את עצמו עם חוזה אינדי נאה ותומך. הוא ופאוורז התחתנו ואימצו ילד, קורנוג הפך למוזיקאי מחוזר ע"י אנשים כמו קורט ווגנר מלמבצ'ופ, ועד ל-2003 הוציא חמישה אלבומים (הראשון מ-94' מאגד את רוב החומר שיצא קודם לכן על הקסטות), כולם נפלאים, תצוגת תכלית צנועה של כל הקסם האפשרי בלו-פיי רוק. איסט ריבר פייפ תמיד נשמע מלנכולי, אבל שומר על כתיבה מושחזת כדי שלא נרחם עליו. האווירה היא ביתית ומינימליסטית, אם כי נדמה שהוא גם שואף מידי פעם למשהו קצת יותר מחוספס ולהקתי, כמו בתקליט נגוע-הקאונטרי שלו, "The Gasoline Age" מ-99'.

כשקורנוג שואל בתקליטו החדש והשישי "מה טי.אס אליוט יודע עלייך?", זה קצת כמו לשאול "מה אתה בכלל יודע על טי.אס אליוט?", או במקרה שלו – על איסט ריבר פייפ. עפ"י הנתונים הידועים לנו, חייו של קורנוג ניצלו והוא כיום איש משפחה חם ומאושר. אבל אם הייתי שומע את התקליט החדש שלו מבלי לדעת כלום, זה הדבר האחרון שהייתי חושב. הנחמדות היחסית של חלק מהמלודיות עלולה להסתיר את זה, אבל בטקסט ובהגשה שלו יש כל כך הרבה מרירות - ממש איבה אל העולם. "לכל אחד יש חלום / יש חלומות שיכולים להרוג אותך". אז מה אנחנו באמת יודעים על איסט ריבר פייפ, והאם מה שנמצא מחוץ לקירות המוזיקליים שלו בכלל משנה לנו כמאזינים?

"What Are You On?" הוא ברובו תקליט על התמכרויות. אבל בעידן שבו ההתעסקות המוזיקלית בסמים נעה מהצגת המגניבות של הסוטול מעישונים בואך עולם הזוהר של הקוק, הרי שהסמים וההתמכרויות של איסט ריבר פייפ כולם ריקבון. "את מבלגנת את חיי הסמים שלי...ואם זה מגיע לסמים או לך – אז בייבי, זה נגמר בינינו". (תרגום חופשי מ"Druglife"). הכל כל כך פסימי בתקליט הזה, כולם נדפקים בו, כולם נפרדים בו, אבל השירים הם תמיד קצת ממתקים. רחוקים מסכריניות, אבל הדיכאון לא מגיע מהמוזיקה, אלא מהניגוד שובר הלב בינה לבין המילים. רק תקשיבו לבלדת הפרידה "אני אלווה את הרובוטית שלי הביתה", שתרסק לכם כמו בטון בנשמה את המילה "להתראות".

בשירים ובעיבודים של איסט ריבר פייפ ניתן למצוא לא מעט מפייבמנט, את הטרובדוריות הסרקסטית של לו ריד, את השילוב בין שכלתני ומתוק למר ממוות של האילז, ובאותה מידה נגיעות מסונתזות ומלטפות של פופ אייטיז. אז לכו תדעו אם קורנוג באמת ניצל או שהוא אבוד תמידית, אבל זה לא אמת משנה. " על מה אתה?" הוא עוד יצירה צנועה וקולעת.

איסט ריוור פייפ, "What Are You On?" (יבוא, Merge)

תקליט נפלא לא פחות, ועם זאת יותר מורכב ודחוס מוזיקלית, הוא "House Arrest" של אריאל פינק. דחוס מאחר ופינק מתעקש לקחת עיבודים שיכלו להישמע צלולים ונוצצים בהקלטה נורמלית, אבל הוא מקווצ'ץ' אותם, על כל עושרם, לסאונד שגובל בהקלטה מטרנזיסטור מתחילת הסבנטיז, כולל ההיסססס הארוך והאינסופי. יש כאלה שההפקה הגרועה-בכוונה מרחיקה אותם, אבל בעיני אם אריאל פינק היה נארניה, אז "האוס ארסט" הוא ארון הבגדים, ברגע שהילדה הראשונה מגלה אותו.

פינק פותח דלת לעולם שלו, ונותן לנו לשמוע רק נדבך, כשברקע מהדהד עוד עולם שלם וקסום של פופ אלטרנטיבי מושלם. שם מתרחשת חגיגת צלילים פסיכדלית, הזויה ועם זאת מודעת לעצמה של ביץ' בויז, Ween, אנימל קולקטיב, פאד גאדג'ט, ג'ון פרושיאנטה ורוקי אריקסון, רק שאת כל הצבעים האלה מציג פינק בשחור לבן. והוא מצלם כל כך יפה.

פינק, או בשמו המלא Ariel Pink's Haunted Graffiti, הוציא את "האוס ארסט" כבר ב-2002, אבל אחרי שצבר עם תקליטיו הבאים מוניטין כאחת הדמויות המשונות והמסקרנות של אמריקה האלטרנטיבית כשהוא חתום בלייבל של אנימל קולקטיב, 2006 היא זמן נכון מתמיד לחשוף מחדש את היצירה הגאונית הזאת. פינק, בדומה לאיסט ריבר פייפ, הוא איש לו-פיי שמקליט אל טייפ שמונה ערוצים. בשונה ממנו, המוזיקה שלו רבגונית ומוזרה בהרבה. "הארדקור פופ זה כיף" הוא שר בתחילת "האוס ארסט", והשיר הזה הוא בדיוק זה - הארדקור, פופ וכיף. "Alisa" שלו נשמע כמו בלדה אבודה ומרגשת של פלוק אוף סיגלז, שנשלפה ממרתפי האייטיז שלהם, כשסרט ההקלטות מעוך ומלא אבק. ולא שפינק יטרח להעביר עליו וויש, הוא אוהב את זה ככה.

"Almost Waiting" נשמע כמו מפגש בלתי אפשרי בין גלאם-פופ סבנטיזי סטייל ELO לבין להקות גראז'-רוק-אנ'-רול מלוכלכות בנות ימינו כמו הבלאק ליפס. מאיפה שלא מביטים עליו, "האוס ארסט" הוא תקליט שאינו חדל מלהפתיע. והארדקור פופ - זה אחד הדברים הכי כיפים בעולם.

אריאל פינק'ס הונטד גרפיטי, "House Arrest" (יבוא, Paw Tracks)