קטי רויפי, "עוד רוחה אותי רודפת"

המכתב הגיע בדואר של אחר הצהריים, בדיוק כשעסק בתיקונים האחרונים של ההרצאה על אאוקליד?ס. הוא קרע את המעטפה, הוציא מתוכה דף לבנבן ששוליו מסולסלים והבחין בכתב היד המוכר. הוא חש שהוא נעלם, עור, שיער, פה, עד שלא נותרה ממנו אלא נקודה אחת של כאב.

אין זה רצוי עוד שתבלה במחיצת משפחתנו.

הוא השאיר את המכתב מקופל על השולחן במסדרון, דלת שנטרקה.

עיניו פנו אל האלבומים השחורים, שכבר מילאו שלושה מדפים בארון הספרים המתנשא עד התקרה. אלף שלושים ואחד תצלומים, כל אחד מהם מסומן בכמה אותיות ששורבטו בפינה הימנית התחתונה. נקודת המבט שלו שלבשה צורה. העבר שנפרש לתמונות דוממות. הוא נטל את אחד האלבומים כדי לחפש את תצלומיה של אליס בכובע הקש הסיני שנקשר מתחת לסנטר; אליס מעמידה פני ישנה על מרבד פרווה מחוץ לבית; אליס יושבת בקרסוליים משוכלים ליד צמח שרך. הוא הרגיש פתאום כמי שמביט מבעד לחלון אל תוך ביתו של מישהו אחר. הוא השיב את האלבום למקומו בלי לפתוח אותו.

אור כתום מאובק חדר מבעד לחלון המלבני. על שולחן הכתיבה העשוי עץ מהגוני היו מונחים היומנים, עור חום שרוט, שדרות כריכה פגומות, דפים מעוקמים. הוא שלף את הכרך הרביעי, דפדף והגיע לחודש אפריל. הוא הוציא סכין חיתוך מן המגירה והעביר אותו על פני כל דף פוגעני; הסכין חתך באלימות מענגת, חדר מבעד לסיבים הרכים הזעירים, החלקים אך איכשהו גם בשרניים. רופא מנתח של עצמו.

עם כל דף שנשר אל הרצפה הוא חש קל יותר. היומנים יכילו השמטות. קטעים שתוקים, הלכי נפש אילמים. פיסות חסרות של עצמות וסחוס.

מדוע זה חשוב בכלל? אף פעם לא הבין עד תום את דחף התיעוד הכפייתי, לא את שלו ולא את של זולתו. מדוע חייב כל אירוע חסר ערך להיות נושא לשיחה בין אדם להכרתו: נחשף ולא נחשף. יומן הוא משחק מתעתע; מסמך פרטי לחלוטין המתאמץ בכל מאודו להסביר את עצמו לאחרים.

אף שלא היה יכול לשאת את עצם הרעיון שמישהו יקרא ביומניו, גם לא בגרסה מקוצרת או ערוכה כלשהי, בעתיד קרוב או רחוק, העובדה שכתב אותם רמזה אחרת. הוא ברא בן לוויה אוהד, רוח רפאים שעלתה ממילותיו שלו, אשליה שעוצבה ונגזרה מתוך שעות ריקות; הרעיון שמישהו, למרות הכול, יתייגע ויתעה על פני חישובים כספיים והרהורים טרופים על גון השזיף המדויק של השמים. אבל זה היה היופי שבכך – זה היה רק מישהו כרעיון.

כל כך הרבה ממה שכתב היה חדגוני. כל כך הרבה מזה צומצם לתפוחי אדמה בארוחת הערב לצד בשר הכבש. ייתכן, כמובן, שהחדגוניות עצמה היא חלק מהעניין, הפטפוט המרגיע שניתך כטפטוף על חלון הספרייה היש?נה בלילה; השגרה הנשרטת בזיז מתכתי על נייר רך, ניגרת על פני הדף בחום-מוזהב. כל עמוד ביומן הדיף שעמום. מה היה היומן אם לא המחשה עד כמה חייו משמימים, עד כמה הם רגילים, עד כמה הם דומים לחייו של כל אחד אחר, חוץ מכמה התחלות וקפיצות דרך? כתיבתו של כל דף שבה ושכנעה אותו שאין בזה שום דבר מעניין.

טלאים משתנים של חום נישאו באורח מסתורי על פני דירתו, כמה מערכות אקלימיות מתנגשות בו בזמן, אבל הוא חש ברוח הפרצים על כתפיו. הוא לגם מהתה שלו, שכבר היה קר.

אין זה רצוי עוד שתבלה במחיצת משפחתנו.

את אליס פגש לראשונה שבע שנים קודם לכן. שעת בין ערביים, עשרים וחמישה באפריל 1856. זה עתה מונה למשרה היוקרתית של מרצה למתמטיקה בקולג’ כרייסט צ’רץ’, אוקספורד, לאחר חמש שנים שבילה שם כסטודנט. המינוי הזה התווסף למשרה המעט פחות יוקרתית כעוזר לספרן, שהכניסה לו שלושים וחמישה פאונד בשנה. הוא היה בן עשרים וחמש והאחראי הבלעדי להשכלתם המתמטית של מאה ושמונים סטודנטים. הוא התגורר בקומה השנייה של הספרייה הישנה בכרייסט צ’רץ’. והרהיטים שלו, מועטים ככל שהיו – שתי כורסאות מצויצות, גלובוס על כן פליז, שני טלסקופים, שטיח טורקי ארגמני, ספה מרופדת בבד סאטן אדום דהוי עם רקמת פרחים אוריינטלית, שולחן כתיבה רבוע ישן – הכול התגמד בתוך סביבתו החדשה. היו שם מדף השיש השחור מעל לאח, נברשת הברזל המסולסלת שהשתלשלה מן התקרה במרכז החדר ונוף פריחת התפוחים הלבנבנה מבעד לחלון. הוא עדיין לא סיים לסדר את הדירה החדשה. על הרצפה רבצו ערמות ספרים, ודפי חישובים ותרשימים למאמר שעבד עליו, "הוכחות אלגבראיות לספר החמישי של אאוקלידס", היו מפוזרים בכל פינה.

חלקת דשא הפרידה בין הספרייה של כרייסט צ’רץ’ לבית הדיקן, מבנה גדול ומפואר מכוסה קיסוס, עם צריחים, חרכים, חלונות מחולקים גבוהים ושער מקומר. הוא כבר פגש את הדיקן החדש, איש גדל גוף ונאה בעל שיער מקליש ואף נשרי שהלם היטב את התקופה הקלאסית שאותה חקר. והוא כבר ראה מרחוק את אשתו. אישה כהת שיער בכובע קש מתנפנף, גוחנת אל פרחי הצבעוני. אבל הוא טרם פגש את ילדיהם.

הוא המשיך לחתוך דפים מן היומן. תצלומי הקתדרלה לא עלו יפה. קשתות נייר לבן נערמות לרגליו, לוכדות את האור כחרטומיהן של סירות קטנות.

הוא חשב על "חלום ליל קיץ", שקרא עם מ?רפא הדיבור שלו שוב ושוב, עד שהשורות התמזגו לצלילים. שם, במרכז הבימה, עמדה טיט?ני?ה המאוהבת בחמור. כמה טיפות משקה, עסיס שנסחט מפרח סגול ששמו "אהבה לבטלה", הטילו כישוף על מלכת הפיות. א?ת שתראי בעת קימה, לבך יאהב בלי דעת מה, יחשוק עד כלות הנשימה. לאחר שהיא מעטרת את החמור בפרחים ריחניים, הכישוף מוסר. אבל יש רגע במחזה, רגע שלא ממש מתואר בו, אלא נרמז; הרגע שהיא פוקחת את עיניה ורואה את הזיפים הנוקשים האפורים של עור החמור, לפני שהיא משתחררת מאהבתה. עדיין תחת כישוף, אבל מודעת לו פתאום. הרגע שטיטניה מבחינה, כמו ממרפסת, בעזרת משקפת, בתשוקתה שלה. כצל חומקת, חולפת כחלום... ומלתעות החושך יטרפוה. חיש קל בני אור רצים אל אובדנם. לראות את האהבה הבלתי אפשרית מונחת לפניך ובכל זאת להיות שבוי בתוכה, רגע הבדידות הזה, לא משוחרר, אלא לכוד. כל היופי והכיעור שאתה מסוגל למסוך אל תוך האהבה האחת הזאת – הקטע הזה ב"חלום ליל קיץ" היה אמיתי ומדויק לא פחות מכל תצלום שצילם דודג’סון אי-פעם. סער הלב נרגע. חמורים רצים פרא.

השמים היו אפורים-צהובים ב?יום הראשון ההוא. קרעי עננים כהים ששוליהם בוערים נסחפו על פניהם. דודג’סון וידידו הוותיק, רג’ינלד סאותי, נשאו את המצלמות ואת הציוד אל הקתדרלה. לסאותי היו שיער ארוך, שנתחב אל מאחורי אוזניו, ושחמחמות של מ?לח, אף שלמד רפואה. לא מכבר צילם אותו דודג’סון כשזרועו מונחת על כתפיו של שלד, בניסיון ללכוד את המורבידיות טובת המזג שלו. את הדרך האגבית, הידידותית, שבה מתייחסים אנשי הרפואה למוות.

שני הגברים נשאו איתם את האוהל הנייד הכהה בעל וילון הכותנה הצהוב, חצובה, בקבוקים, מגשים, כלי מדידה ומשפכים מזכוכית. דודג’סון קנה את המצלמה תמורת חמישה-עשר פאונד רק חודש קודם לכן, אצל ת’ אוטיו?ול מרחוב שרלוט, והיא עדיין היתה כבדה ומגושמת בידיו.

אור אחר הצהריים היה כסוף, את מגדל הקתדרלה עמעם ערפל בוהק. אבל הוא יתפוגג, שיער דודג’סון כשהביט אל השמים. הוא החל לפרוק את חצובת המתכת הכבדה, להקים את האוהל שישמש חדר חושך ארעי, לפתוח את בקבוקי תמיסת הקולודיון ולמזוג את תמיסת חנקת הכסף חריפת הריח אל המגש. שני הגברים החלו לחפש זוויות צילום. הם היו מעוניינים בצילומי נוף מקובלים, בדיוקנאות נוקשים ומתוכננים בקפידה של בניינים ושמים.

דודג’סון אהב את נוף הצריחים והמגדלים של האוניברסיטה, את גוני האפור הנמסכים זה בזה, את האבן המסותתת והמנומרת מעל הסבכים הירוקים של עשב הפרא. הוא אהב את הבר?כה הגדולה העגולה שבמרכז רחבת טום, את המתינות המעוגלת והסימטרית שלה, מים כהים משקפים ענן שסוע. כרייסט צ’רץ’ היתה עבורו מעין מבצר – של?ווה ומוגנת ומבודדת לחלוטין. הזמן חלף כאן באופן שונה; הוא ריחף והשתהה.

ובכל זאת, הדיקן החדש היה נחוש בדעתו לשנות את פניה של האוניברסיטה, להפשיט את פנים הקתדרלה מחיפוי האלון הכהה, למשל. אבל שלא כמרבית המרצים הצעירים, דודג’סון התנגד. הוא חיבב את האיתנות העתיקה, הבלתי ניתנת לשינוי, את היסוד המתפורר ללא הרף של המקום, שרימזו איכשהו על האי-אפשרות שהוא באמת יתמוטט אי-פעם. הוא חיבב את הפתחים הקמורים ואת האולמות נמוכי התקרה, את האפלוליות והקרירות המזכירות בה בעת כנסייה ומבצר.

דודג’סון הניח את המצלמה. ידיו היו דביקות מקולודיון. הוא ניגב אותן בפיסת בד שהיתה תחובה בכיסו ושב וקירב את המצלמה אל פניו.

את כל מה שמרצד ניתן לקבע. זה מה שמשך אותו בצילום, מה שהפך כל צעד מאומץ לכדאי: קביעותו של המראה. זה מה שריתק אותו, העבודה כנגד הזמן; האמנות השחורה, כך כינו זאת, זו שיש בכוחה לבלום את ההשתנות החזותית, את התפוררות הרגע לרגע גרוע ממנו – הציפור שמצליחה להתעופף מן הענף.

הוא וסאותי עמדו בקצה המדשאה של בית הדיקן. מבעד למצלמה העשויה עץ סיסם נראתה השמש בוערת באטיות דרך הערפל. ואז טלאי כחול. הקתדרלה הוצללה במשולשים, משושים ומלבנים. הוא התמקד בקתדרלה, הוציא מהתמונה את העלים הזעירים המתנפנפים כדי להכליל בה את הצריח ואז הוציא את הצריח כדי להכליל את הבניין עם עלים זעירים מתנפנפים, ואז כשל לאחור ואחז במצלמה. הוא אהב את הדיוק, את רצועת הצל הקטנה מתחת לכל עלה, שתיראה בתצלום המוגמר בפירוט מושלם, כמעט מדעי. סאותי התרחק אל שולי המדשאה והתרכז בגינה.

"תראה," אמר וצעד לאחור כדי שדודג’סון יוכל להביט.

שם, מבעד לעינית, בגינת בית הדיקן, נראתה אישה כהת שיער בשמלה חומה כשוקולד שהתנחשלה מעט ברוח.

הם התקרבו. דודג’סון מיקד עליה את העדשה, שיער שחור אסוף בגלים מסולסלים, עור חיוור, בוהק, קמטים עדינים נפרשים סביב עיניה, אינם מפחיתים כלל מיופייה, אלא מוסיפים עצב ועומק לפניה המוזרות, הזוויתיות מאוד, שהיו בעלות פרספקטיבה משונה כדיוקן רנסנסי. מה שבלט יותר מכול היה פיה, השפתיים הרכות הגדולות. הן שיוו רוך לפניה הקרירות. אין ספק שהיתה יפהפייה.

"בהחלט דמות שהייתי שמח להתמקד בה." אמר סאותי.

האישה פנתה לעבר שני הגברים הצעירים שבקצה מדשאתה ונופפה בידה.

"האם תבואו לשתות איתנו בירת זנגביל?" קראה.
"בעונג רב," קרא סאותי.

היא נראתה אך בקושי מבוגרת דיה להיות אשת הדיקן, בקושי שלושים, וגם זה אם בכלל.

מאחוריה היו שלוש ילדות, כהות ויפות כא?מן, ששיחקו קריקט. ליתר דיוק, שתי הגדולות שיחקו קריקט, והצעירה, שהיתה בת לא יותר משנתיים, התקרבה בהליכה מתנודדת אל השערים הקטנים וניסתה לתלוש אותם. אישה בעלת גוף אגסי ושיער צהוב עמדה בין הצללים. בוודאי האומנת, חשב דודג’סון.

"שמי רג’ינלד סאותי," אמר סאותי.
דודג’סון ניצב שם. גל של אימה מוכרת גאה בו.
"וזהו צ’רלס דודג’סון."
"אתה בוודאי המרצה החדש למתמטיקה," היא אמרה בחיוך. "כל כך רצינו להכיר אותך."
"כן, כבר ראיתי אותך, אבל..." הוא הסמיק. "קיוויתי לפגוש אתכם. את כל המשפחה."
"ואני מקווה שהגעת עם החלטה נחושה לצלם אותנו," אמרה.
"ז-זה ישמח אותי ביותר."
"אלה הבנות שלי," אמרה והצביעה עליהן. "לורינה, אליס, אדית."

דודג’סון פנה לעבר הבנות. סאותי רק הציץ בהן. כמרבית הגברים בני גילו הפגין סאותי אדישות מוקפדת כלפי ילדים, אשר היתה אמורה להדגיש את עצמאותו ולהבליט את גבריותו. אבל דודג’סון תמיד חיבב ילדים. או כפי שכתב פעם במכתב לידיד, "אני אוהב ילדים (חוץ מבנים)."

"ובכן אתה לומד רפואה," אמרה גברת לידל לסאותי.
"כן, משחק עם שלדים."

דודג’סון הצל על עיניו כדי להיטיב לראות. הילדות התרוצצו על פני המדשאה, חבטו בכדור, חצאיותיהן מתבדרות מאחוריהן.

עיניו נמשכו אל האמצעית. אליס. הפחות יפה בהן. לא יפהפייה בובתית חסרת הבעה כאחרות, אלא יצור כהה, פראי, סתור שיער. ידיה ורגליה ארוכות מדי, שזופות, שערה קצר מדי לילדה, כמעט כשל בן, ופרוע, מזדקר, כאילו הרגע התעוררה, גזוז מלפנים באופן לא אחיד; אין ספק שהתפתלה תחת המספריים. פניה היו מחודדות. עיניה ענקיות ומסתוריות ושחורות.

והיה גם הד קלוש של תיאטרליות ביציבתה. היא רצה מעט מהר מדי. היא התרכזה בכדור בהתכוונות מעט מוגזמת. היא הפריזה מעט בתנופתה כאשר חבטה בו. כל אלה יצרו את הרושם שהיא שם יותר מאחיותיה. הבכורה, לורינה, חיפשה את הכדור מתחת למשוכת שיחים. אליס פנתה והתבוננה בה בדרך שלא ראה מעולם אצל ילדה. אפלוליות עיניה וקימור גבותיה שיוו לה הבעה של ספקנות צוננת שלא הלמה כלל מישהו בגילה.

"האם זה לא נורא, כל הניסור הזה של יצורים חיים לחתיכות?" אמרה גברת לידל.
"צר לי לומר, אבל רובנו ממש נהנים מזה," אמר סאותי.

חזותה של אליס היתה זרה, שונה מן המצוי בלבה של אוקספורד. ליד אחיותיה – רגילות, בריטיות, חיוורות עור, סמוקות לחי, ניזונות כהלכה – היא נראתה שונה במידה מפתיעה. השתיים האחרות היו מעין גרסאות חיוורות שלה, לבנות בעוד אליס שחמחמה, רכות ומעוגלות בעוד אליס חדה. לו היו תצלומים, הן היו גרסאות מטושטשות, חשופות מדי, של אחותן הקורנת יותר. כך לפחות זה נראה לדודג’סון.

גברת לידל השיבה למקומו תלתל סורר שנפרע ברוח. היא התבוננה במשחק. דודג’סון הבחין בהתקשחות קלה של חיוכה כשעיניה נחו על בתה האמצעית, מעין עמידה על המשמר שלא יוחדה לשתיים האחרות.

"אנא שתו מעט בירת זנגביל," אמרה גברת לידל ומילאה שתי כוסות.

הגברים, האחד נמוך, השני גבוה, ניצבו עם א?מה על רקע הדשא הירקרק. השמש הכתה בעיניה. יהלומים התנוצצו בין העלים. נקודות לבנות על פנים עפעפיה כאשר מיצמצה. היא הרגישה שהגברים מביטים בה. היא הבליטה את הבטן.

כדור כחול נחבט בעוצמה בקימור כף רגלו של דודג’סון.
הוא הביט למטה והזיז את נעלו.
"אני מצטערת," אמרה אליס ורצה לעברו. "אבל נדמה לי שעכשיו תורך."
היא הושיטה את פטיש העץ בשתי ידיה.
הוא התכופף לקחת אותו.
"זהו המרצה החדש למתמטיקה, אליס," אמרה גברת לידל.
"האם ת?רצה לי?"

גברת לידל הביטה בדודג’סון הנשאב אל תוך המשחק עם בתה האמצעית סתורת השיער והדרוכה, שקשת השיער שלה, כך שמה לב, זזה ממקומה והשתחררה. הוא נראה ביישן, עומד שם זמן רב בלי לומר דבר, מתייחס למשחק קריקט עם ילדה ברצינות תהומית, כאילו היה תקרת הקפלה הסיסטינית.

היא התבוננה בבתה בת הארבע הרצה על הדשא, שערה שחור-כחול באור השמש, ומושכת את הצעיר הגבוה בידו.

אף שעתידן של הילדות עמד לנגד עיניה של לורינה לידל לכל פרטיו, עד לכתובות בלונדון, לטפטים ולעיטורי חרסינה, עם אליס היא התקשתה לראות זאת. היא לא הצליחה לתאר לעצמה כיצד עתידה בתה המרדנית להתאים לחברה המובחרת שייעדה מאז ומתמיד לבנותיה, לשולחנות הסעודות החגיגיות המלאים עד אפס מקום בדוכסים ובגבירות ובסופרים מפורסמים ובחברי ממשלה.

כל החשש וחוסר הביטחון שלה עצמה התרכזו סביב עניין אחד זה – מוצא מעמדי. ויליאם תאק?רי, שהיה בן כיתתו של הנרי לידל, כתב לידיד משותף כשהלידלים נישאו: "לידל הקשיש והטוב... לקח לו לאישה גברת פרובינציאלית סוג ג’ (אמנם סוג א’ בכל הקשור ליופי, נדמה לי)..." אמנם לורינה האנה לידל בת התשע-עשרה לא יכלה לדעת על ההערה הזאת, אבל בבוקר שלאחר החתונה התעוררה בתחושה מעיקה שעניין זה עצמו הוא נושא לשיחה בארוחות הבוקר של מכרים רחוקים. ככלות הכול, דוד אמו של הדיקן היה אחיו של הרוזן השמיני מס?ט?ראתמור, ואבי אביו היה ב?רונ?ט. גברת לידל החדשה חששה שלמרות גלימת הקשמיר בעלת הגדילים שלה ומעיל פרוות הצוב?ל שלה והסאטן הכחול עם התחרה ואמרות הוורדים, הפרובינציאליות סוג ג’ שלה היתה גלויה לעין.

האם מציירים דיוקן של המשפחה שלכם? שאלה פעם הידידה האוקספורדית שלהם, גברת לאמב, את אליס. את נראית מסודרת שלא כרגיל. גברת לידל לא הצליחה להסתיר את מורת רוחה כשסופר לה על ההערה. אבל לא היה אפשר להכחיש שאליס אכן היתה מרושלת דרך קבע. פעם היה בשערה קשר כה מבהיל, כה קשה להתרה, עד כי נאלצו לקצץ פקעת ממנו, כך שאת השארית הסמורה הדלילה שנותרה על עורפה לא היה אפשר להחליק כלל.

בתה האמצעית היתה עבורה מקור תמידי למבוכה: היא נראתה כל כך בלתי מטופחת, אף שחייתה בבית מסודר ללא דופי, אף ששתי אחיותיה הצליחו לשמור על רעמות שיער מהוגנות ללא דופי. הם ויתרו מזמן על הניסיון להעניק לשערה תלתול כלשהו. הוא היה רך ועדין וחלק, לא שיער שאמור להציב קשיים, ובכל זאת, כזה היה. מה שהחמיר את המצב היה העובדה שבגדיה היו מוכתמים לעתים קרובות, מקומטים, מעוכים, מרושלים, תלושי כפתורים, שמוטי חגורות, נטולי אמרות. או החבורות המסתוריות שהופיעו תמיד, צהובות וסגולות, על ידיה ורגליה. לא היתה כל סיבה, לא היה רגע מסוים אחד שבו איבדה צורה ותואר; זה קרה מאליו כאשר אך יצאה מהבית לכמה דקות משחק, וגם כשלא יצאה. גברת לידל היתה מוטרדת בלי סוף מהרישול של בתה האמצעית, אבל לא היה ביכולתה לעשות דבר. ככל שעמדה על המשמר, ככל שאילצה אותה שלא להשתולל, דבר לא עצר את התפתחותם הבלתי נמנעת של מהומה ואי-סדר.

דודג’סון פסע בזהירות מעל שער קריקט כשידה של אליס בידו. גבר וילדה. גבר ואידיאת הילדה שלו. אידיאה שנשאבה משירים כגון "אנחנו שבעה" של וורדסוורת. המשורר כותב על ילדה מתולת