לא סקס ולא נעליים

לא מזמן התבשרנו על האיחוד של "חברים" תמורת כמה מיליוני דולרים טובים לפרק, זמן לא רב אחרי ש"סיינפלד" עשו את זה, כדי שנוכל להיות בקלות שופטי קאמבקים ואיחודים. קחו למשל מעולם המוזיקה את משינה – זה נראה רע, כל כך רע, אלא אם יפנקו את קהל המעריצים שלהם ב"מפלצות התהילה 2". ויש עוד דוגמאות, אבל אף אחת מהן לא דומה לפגישת המחזור של הבאנדים.

בשנת 1987, מראה המחוג ההיסטורי, באו הבאנדים לעולם בסיטקום "נשואים פלוס" של רשת פוקס, אז אוונגרדית וניסיונית, אמנם מסחרית, אבל מרדנית וקוצנית. פוקס השיקה באותן שנים גם את הסימפסונס, עוד משפחה דיספונקציונאלית, אבל זה לא היה מובן מאליו שהמצבים הקיצוניים של המשפחה המאויירת, יתקבלו בברכה על ידי הקהל גם משחקנים בשר ודם. הבאנדים, שיושבים על הסט, מספרים על החששות מפני התסריט המטורף של הפיילוט, אבל גם על האתגר הגדול. השאר היסטוריה.

הם יושבים על אותו סט בדיוק, המשפחה ושאר הנספחים חסרי החשיבות, ומעבירים באנג דמיוני במסיבה עוד יותר דמיונית, כשהם כבר לא באותו מקום מנטאלי שתפסה אצלם המשפחה הזאת בחיים, ומעבירים דאחקות תוך כדי שחזור הקטעים הקשים לצפייה. מהמקום בו אנו נמצאים, ניתן לראות את הפער הבלתי נתפס בין הגאונות לטמטום, המציאות והאבסורד שבסיטואציות הקומיות שבסדרה. פתאום ממש לא מובן מאליו שאיחוד חייב להפוך לפרקים נוספים מבית היוצר כמו ש"קרובים קרובים" עשו. ככל שהזמן חולף הכימיה נשחקת, וזה ניכר מהפגישה הקפואה למדי בין השחקנים שעל הסט. אף אחד לא ממש נכנס לדמות, אל באנדי לא חברה, פג באנדי לא משחקת. לכן, פתרון האיחוד במקרה של "נשואים פלוס" היה הנכון ביותר.

אז היתה לנו סקירת דמויות, כשכל אחת מקבלת את הכבוד הראוי לה. הרבה יותר קל לאהוב את הבאנדים ככה – את פג, האישה העצלנית שלא מסוגלת לתפקד כאמא, לא יודעת את מקומה בחברה ומגלה נימפומניות מתקדמת כלפי בעלה; את אל, הגיבור הטראגי של הסדרה, שמחכה לזכות בלוטו למרות שמעולם לא מילא טופס, זה שקריירת הפוטבול שלו נהרסה בגלל אשתו ולכן הפך למוכר נעליים (וגומל לה בחוסר עניין מוחלט בסקס); את קלי, השרמוטה החיננית שגדלה להיות סמל מין ומצפה מאביה שיפרק למענה בחורים שהתחילו איתה ברחוב; את באד הלוזר, שעבר את גיל ההתבגרות המחוצ'קן שלו על סט של פסיכופטים, בחיים כמו בסדרה; ואת הבאנדים כמשפחה מלוכדת – כזו שבתוך הבית הורסת את החיים, אחד של השני, אבל מתאחדת מול כל אחד אחר שמעז להתקרב.

וזו בדיוק ההצלחה של האיחוד הזה, כמו גם הצלחת הסדרה. עשרות פיילוטים, רעיונות לסיטקומים וסקיצות נשארו במגירה אי-שם בסוף שנות האייטיז. הבאנדים, בעידן של קוסבי ודומותיה, היו חריגים. למרות שלא היה נראה אז סביר שמישהו בכלל ירצה לצפות בסדרה כזאת, הם הלכו על זה באומץ, כשבסופו של דבר הם חשבו על החסרונות שיהפכו, אחרי תהליך ארוך, ליתרונות. כך בסדרה וכך גם בפרק האיחוד. אי אפשר לעשות איחוד כשמגיעים לעשות אותו בשביל מחויבות או בשביל לדפוק קופה. וגם אי אפשר לשחזר את היכולת הקומוניקטיבית בין כל הגורמים. וקלישאה אחת בשביל וולנטיין – קאמבק עושים באהבה, או כמו שהבאנדים הוכיחו – גם בשנאה זה סבבה.

"נשואים פלוס - פרק האיחוד", ב' 22:30, ביפ