שנות ילדותו של הסופר היהודי-איטלקי ג'ורג'ו בסני בעיר פררה -נקודת המשען כמעט בכל סיפוריו- עברו עליו מבלי שזהותו היהודית משחקת בהן תפקיד משמעותי. הגטו היהודי בעיר, שהוקם בימי הביניים, ננטש כחמישים שנה לפני הולדתו של בסני, והיהודים בעיר היו חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה, ממש כמו האיטלקים הנוצרים: בורגנים, אמידים ומשכילים, פרופסורים ורופאים שלא ראו בדתם מאפיין עיקרי והרגישו שווים בין שווים. בדומה ליהודים הבורגנים בגרמניה, הם אף קיבלו בזרועות פתוחות את הפשיזם של מוסוליני, עד לחקיקת החוקים הגזעניים ב- 1938.
דווקא נקודת המוצא הזו, שאינה מאפשרת התרפקות על המסורת היהודית, הופכת את ספרו של בסני לטקסט כה חזק: בשלב מסוים צף הגטו היהודי כנושא עקרוני עבור ציבור מתבולל שראה עצמו איטלקי לכל דבר, ושבניגוד לרצונו מגלה מחדש את זהותו הלאומית, על המשתמע מכך. לא מדובר ביהדות שפונה אל התנ"ך והגמרא כיסודותיה, אלא כזו שנוצרה על בסיס היות היהודים נרדפים, זרים ומוזרים בעולם של נורמלים. עבור בסני, זו הזדמנות לכתוב טקסט מרתק, שמצליח להיות גם פיוטי ויפהפה, על ההתמודדות של ה"אחר" בחברה הומוגנית ושמרנית.
גיבור הספר דווקא אינו יהודי: מפיו של המספר, בן-דמותו של בסני הצעיר, אנו מתוודעים לדמותו של הרופא פדיגטי, חבר מכובד ועשיר בקהילת העיר, שזוכה להערצה ולפרנסה טובה, עד הרגע בו נודע ברבים שהוא הומוסקסואל. כל עוד הוא שומר על נטייתו זו בסוד, ומקפיד על החצנתה רק בשעות הלילה, במקומות המתאימים, מוכנים בני העיר להעלים עין. בכך משווה בסני את הקבלה הנוצרית של ההומוסקסואל לקבלת היהודי: כל עוד נשארים אלו בגבולות הגטו, אפשר לסבול את נוכחותם.
אלא שכידוע, הבידוד הוא רק ההתחלה במסעו של ה"סוטה" במחוזות הגזענות. ואכן, בקיץ דרמטי אחד, חושף הרופא את נטייתו ברבים בעיר הנופש שאליה נוסעים מרבית תושבי העיר לחופשה, וחייו כמו שהוא מכיר אותם נגמרים. בצורה מעניינת, באותן סצנות בהן נחשפת נטייתו המינית של הרופא מוזכרת בפעם הראשונה המילה יהודי בספר. מאוחר יותר, בתשובה לטענתו של ידידו האינטלקטואל הפשיסט שצריך "לנצל את כל כוחה של הזרוע המבצעת ולהעמיד [את ההומוסקסואלים] אל הקיר וזהו זה", עונה הדובר ש"אני משער שלי תקרא יהודי מטונף". עבור הגזענים הפשיסטים, אין הבדל בין יהודי להומוסקסואל, וזוהי תחילתה של ידידות קצרת ימים בין המספר לרופא, שהנידוי הוא המכנה המשותף שלהם: עבור שניהם, המעבר מהיותם אזרחים שווי-זכויות להיותם מוקצים מחמת המיאוס נעשה בבת אחת, על לא עוול בכפם ומבלי שהם עצמם השתנו. הם נענשים על שינויה של החברה.
הגטו הופך תוך זמן קצר מאד מישות עלומה לעתיד אפשרי. בסני מתחיל לחשוש ש"יכריחו אותנו לשרוץ שם שוב, בסמטאות הצרות, המפותלות, של אותו רובע עלוב...אנו נידחס בהמונינו כמו חיות מבוהלות". אך יותר מחשש, זוהי עבורו הכרה מבחילה ובלתי נמנעת שיהדותו תביא לעינויו, "כמו כל יהודי ממזרח אירופה שמעולם לא יצא מגבולות הגטו", ושבתוכו נוצרת "השנאה המורשת העתיקה המקננת בלבו של יהודי כלפי...הגוי". מאיטלקי הפכו אותו ליהודי, נפרד ונרדף, פרנואיד ושונא.
מי שמבין יותר מכל את מצבו ומשמש לו אוזן קשבת, הוא הרופא: הוא שסובל מאותו יחס של הדרה ותיעוב מצד האוכלוסייה הנורמלית, תוהה לגבי הדרך שבה צריך לנהוג השונה בחברה. כשבסני שואל: "האם אזרח איטלקי יכול להודות שהוא יהודי בלבד?", עונה לו הרופא: "להיות אתה עצמך הופך אותך לאנושי הרבה יותר". אלא שהרופא אינו יכול לדבוק בבחירה האמיצה שהוא מעודד את בסני לעשות. הרופא מתעב את עצמו, ואומר כי "אי אפשר לעשות כלום בשבילי". הוא קורבן לתפיסה של החברה הפשיסטית את ההומוסקסואלים, והוא בוחר בדרך ההרסנית מכולם. לעומתו, מתעל בסני את זעמו לשנאת האחר, ואין במצבו קבלה של מצבו אלא כמנוגד לנוצרי. בלית ברירה, זו היהדות כפי שההיסטוריה הכריחה את בסני לראותה.
אפשר, כפי שעושה אריאל רטהאוז באחרית דבר מצוינת, למצוא בספר תקווה ליהדות אחרת, שהיא "מקור לכח...ומעניקה חמלה ושיפוט אתי טהור יותר". אני מצאתי אותו כמניפסט של התנתקות אלימה של היהודי משאר העולם, כזו שמגדירה את מקורות היהדות באושוויץ ולא בימי אברהם אבינו. העתיד של היהדות לפי פרשנותו של רטהאוז ורוד יותר, אך נדמה שהמציאות הישראלית של היום מוכיחה שדווקא הפרשנות הפסימית מתאימה יותר לישראלי-היהודי של היום, שעיוור לחלוטין לדמיון בין צרותיו של היהודי לבין אלו של ההומוסקסואל, או שאר ה"אחרים" שממלאים את המדינה הזו.
"משקפי הזהב", ג'ורג'ו בסיני, מאיטלקית: ענת שפיצן (כרמל).
יהודים, הומואים, הכל אותו דבר
יובל אביבי
14.2.2006 / 14:00