דיאדה יאדה יאדה

כולם מכירים את זה: זוג חברים שהופך להורים, ופתאום הם כבר לא צעירים אוהבי חיים ושוחרי תרבות, אלא זקנים עייפים עם שחור מסביב לעיניים. גם כשהם לא מקטרים על הילד, או מפרטים יותר מדי על יציאותיו והכנסותיו, הם מעמיסים על כל מי שעובר באזור את החוכמות המדהימות שהילד הספיק לצבור. מי היה מאמין שהילד מתהפך?! ממש שוכב על הבטן, ודוחף עצמו לכיוון הגב! מדהים. הראשון בהיסטוריה.

בשביל זה הורים צריכים חברים הורים. בשביל למצות את עניין הילד עם מישהו שחייב להקשיב כדי שיקשיבו גם לו, ולהניח לכל שאר מכריהם לנפשם. ובשביל זה טוב שיש ערוץ כמו "בייבי פלוס". יש עוד מישהו שנורא מעניין אותו איך הייתה הלידה, מה כדאי לתת לילד לאכול בגיל שבעה וחצי חודשים, ואיך אפרת רייטן משלבת אמהות וקריירה. "בייבי פלוס" הוא בעצם בייבי סיטר להורים. שבו איתו, מצו את עניין הבחישה במטרנה של עצמכם, וצאו לעולם משוחררים וקצת פחות עמוסי הורות.

הקונספט של הערוץ הגיוני: המון תכניות קצרות, עד עשרים דקות כל אחת, כך שבכל רגע נתון אפשר להצטרף ולראות משהו מההתחלה עד הסוף, גם אם סף ההקשבה הוא כזה של אימא לילד שבדיוק צומחות לו שיניים/כואבות לו האוזניים/רצה לבדוק כמה זמן לוקח להגיע מהחדר של אבאמא לחדר שלו בשלוש וחצי לפנות בוקר, בפעם ה-19 בתוך שעתיים. מה שלא ברור לי הוא איך זה שהערוץ מפסיק לשדר בערך בחצות. איפה ההתחשבות בהורים שכבר ויתרו על השינה, כי הילד מסכים לישון רק כשהראש שלו על הכתף שלהם, רגל ימין על יד שמאל, וביד שני מוצצים ובקבוק. נראה לי שבשעות הקשות האלה, קבוצת תמיכה יכולה להיות בהחלט חיונית.

התכניות עצמן מעניינות בעיקר את מי שעושה אותן. המון סוגים של תכניות ייעוץ, שמדגם בלתי מייצג שלהן העלה שהן לא מחדשות כלום על מה שקיים באלפי אתרים ברשת בנושא היריון-לידה-הורות. הביאו לאולפן רופא מומחה כדי שיסביר האם מותר לקחת תרופות בהיריון (תלוי. יש ויש. כדאי להתייעץ עם רופא), האם כדאי לערוך בדיקות בהיריון (תלוי. יש ויש. כדאי להתייעץ עם רופא), ועוד רשימת שאלות שהנשים שאני מכירה יכולות לענות עליהן כבר כשהן מתחילות לקחת גלולות, והרבה לפני שהן חושבות להפסיק (תלוי, יש ויש. כדאי להתייעץ עם רופא).

גם התכנית "תמונה משפחתית" מעניינת בעיקר את מי שמופיע בה. התכנית, שמוגדרת באופן טיפה מוגזם כתכנית תיעודית, מציגה בכל פעם משפחה אחרת. עכשיו, מדובר בתכנית של 7 דקות. כולל פתיח וקרדיטים בסוף. דוקו זה לא. אבל המשפחה שמצולמת חגגה על יום צילומים כולל בוק לילד המהמם, והקליטה כשהתכנית שודרה. גם הסבים והסבתות הקליטו, ואולי גם כמה שכנים, ובטח אי אפשר יהיה להיכנס אליהם הביתה בחודשים הקרובים בלי להיות חייבים לצפות בזה. פעמיים.

יש טיפת הומור עצמי בערוץ, שזה דבר חשוב מאד, שלא קיים מספיק אצל הורים. כולם צוחקים על האימא הקלאסית, שגם אם הבן שלה הורשע ברצח שבעה אנשים היא ממשיכה לדבר עליו כאילו היה פודל. אבל ניסיתם לרמוז פעם לאימא צעירה שהילד שלה, הילד הבאמת נחמד שלה, הוא פחות או יותר כמו כולם? כאן נכנסים שי ודרור. המערכונים שלהם מצחיקים, ובעיקר מציבים מראה מול פניהם של ההורים, שעצם הישיבה שלהם מול ערוץ כמו "בייבי פלוס", עלולה להעיד על כך שהם יותר מדי הורים. שי ודרור מזכירים להורים איך הם נראים, ואני מקווה שזה תורם להפחתת הרצינות התהומית בסוגיות כמו – "גן השעשועים, האמנם" ו"שפתו השבורה של ילדי, לאן".

הערוץ מפספס בנקודה אחת חשובה: הוא מציג תמונה מאד מצומצמת של הורות. לא ראיתי שם אמהות שדומות לי באיזשהו אופן, כלומר - לא חילוניות, שמתכננות יותר משני ילדים, ולא ראיתי הורים לילד מפגר או נכה. אני לא מתחייבת, יכול להיות שהיו גם כאלה ובדיוק פספסתי אותם, אבל האריזה הכללית של הערוץ ממצבת אותו כערוץ לאמהות תל אביביות מגניבות ומודעות לאימהו?ת של עצמן, שכבר חזרו מזמן לגזרתן מימי טרם הלידה. וחבל. כי הורים הם הורים הם הורים, בדימונה, בית-אל או הרצליה פיתוח, וטווח קצת יותר רחב של נושאים יכול היה להפוך את הערוץ לנגיש ומעניין עבור קהל יעד יותר מגוון. ולא, אני לא מתכוונת לתוכניות הסקס המפורשות שמשודרות בערוץ לעת ערב. אני רגילה לראות את האימא התל אביבית הממוצעת בטלוויזיה, זו האימא היחידה שיש כיום על המרקע, אבל אולי אותה אימא תל אביבית ממוצעת תשמח לראות עוד סוגים של אימהות.