טורי איימוזגוביה

לא צריך לשבת 16 שעות ביום מול סולסיק כדי לדעת שעל כל שני אנשים בעולם יש אחד שעושה מוזיקה. אם נמשיך עם המשוואה, נגלה שעל כל שלושה שעושים מוזיקה יש סינגר/סונגרייטר אחד שמנסה להעביר את חרדותיו לטייפ, על כל ארבעה סינגר/סונגרייטרים שכאלו יש אחד שגם יודע לנגן טוב על פסנתר, ועל כל שני מיליון נגנים שכאלו, יש, במקרה הטוב, מישהי מוכשרת ומחוננת כמו רג'ינה ספקטור.

רג'ינה מתבלטת בהכל: יש לה יכולות כתיבה מופלאות, איכויות הגשה מטריפות, סטיילינג קומוניסטי מגניב של מישהי שהייתה עד גיל 9 ברוסיה, פיניש מרשים של בחורה שגדלה בניו-יורק וסרקזם חצוף של מהגרת יהודייה.

אלבום האוסף החדש שלה, "Marry Ann Meets The Gravediggers & Other Short Stories", אוסף את נקודות השיא משלושת האלבומים שיצאו לה עד היום, החל מ-"11:11" של 2001, שברובו היא נשמעת כמו סוג של טורי איימוס ללא טראומת אונס, דרך "Songs" המקסים מ-2002, בו כבר עוצבה הדמות התיאטרלית של רג'ינה, ועד אלבום הפריצה, "Soviet Kitsch" המופתי מ-2004, שהופק על ידי גורדון רפאל (שאחראי גם על הסטרוקס) ושם את הטירוף החלקי של רג'ינה במרכז.

כדאי שנשים מאחורינו כבר עכשיו את הקטע השלילי לפני שנחזור למחמאות: מי שכבר מכיר את שלושת האלבומים, לא צריך את האוסף הזה. אין פה ולו שיר אחד חדש, אף אחד מהסינגלים הרבים שצפים ברשת כבר שלוש שנים לא צורף לחבילה, אפילו לא "Modern Girls & Old Fashion Men" המעולה שמצוות את ספקטור לסטרוקס, אותם חיממה בעבר. מי שדורש תרומה לכסף שלו, יאלץ להסתפק בדי-וי-די המצורף, בו יש קליפ לשיר "Us", וסרטון העונה לשם "Survival Guide To Soviet Kitch".

כחלק מסצנת האנטי-פולק הניו-יורקית, רג'ינה, בעזרת פסנתר צמוד, מדלגת בקלילות בין גישה נאיבית וילדותית לפלצנות אמנותית מתיימרת, בין חכמת רחוב לאליטיסטיות מתפרצת, בין סדר מופתי לבלגאן היסטרי. היא שרה לאט, ואז מתחילה לטוס בטיל, לוחשת בביישנות ואז מוציאה את הגרון החוצה, שרה על נושאים כואבים תוך כדי שימוש מוצלח בהומור, ובעצם, משלבת בין המולדי פיצ'ס, קאט פאוור, קייט בוש וסקאוט ניבלט.

מ-"11:11", כאמור החלש שבקטלוג, שלפו שלושה קטעים שווים ובכך עזרו לכל מי שמנסה כבר שנים להשיג את האלבום הנדיר הזה - "Mary Ann" הבלוזי מספר על מרי אן (כן, נו), אישה שמסדרת את פחיות השימורים בסדר אלפבתי, עד שהיא מתחילה לחשוב על רצח ולבצע אותו; "Pavlov's Daughter" הוא כמעט שמונה דקות שנעות בין שירה עדינה לספוקן-וורד היפ-הופי, ו-"Love Affair" הוא סיפור אהבה לא מאוד רומנטי.

מ-"Songs" נבחרו בקפידה חמישה שירים משובחים, בהם רג'ינה כבר לא מסתפקת בפורמטים שגרתיים של שירה. היא עושה קולות, מעוותת את קולה, חוזרת על אותה הברה עשרות פעמים ברצף ויורקת, רק כדי ללוות טקסטים שמספרים על אסירי עולם, ילדים שלא מחזירים מכות כי הם תקועים בקלישאות ההיפיות של שנות ה-60, אמהות מאוד נקיות שנהיות עצובות כשהן נוגעות בילדים שלהן, וגופות קבורות שלא גדלות כשמשקים אותם.

מ-"Soviet Kitch" קיבלנו טעימה של ארבעה שירים, שצריכה להריץ כל בן אדם שפוי לחנות התקליטים הקרובה. ל-"Poor Little Rich Boy" יש טקסט גאוני שמעלה חיוך ("אתה לא אוהב את החברה שלך / אתה חושב שאתה צריך / אבל היא חושבת שהיא שמנה / אבל היא לא / אבל אתה לא אוהב אותה בכל זאת"); "Us" הוא שיר אהבה מעולה, מרגש, וכנראה הקונבנציונלי ביותר בקריירה של רג'ינה; "Sailor Song" מזכיר שוב את מרי אן המסתורית בקריאות "מרי אן היא כלבה", ו-"Chemo Limo" הוא מונולוג מצמרר ואנרגטי של אם חולת סרטן שמסרבת לעבור כימותרפיה ("לא תודה לא תודה / אני לא צריכה לשלם בשביל החרא הזה / אני לא יכולה לשלם על כימו / כמו שאני לא יכולה לשלם על לימו / ובכל יום נתון אני אעדיף לנסוע בלימוזינה").

ספקטור יודעת איך לספר סיפור, וזה הדבר הבולט באוסף הזה. סיכום טוב, שאמנם מגיע בשלב מוקדם בקריירה, אך לפחות יחשוף את האמנית המיוחדת הזו לקהל רחב יותר. אם לא היה מדובר בשירים ישנים ומוכרים, ואם אוספים במהותם לא היו קקה של רעיון, זה היה האלבום הכי טוב של 2006 עד כה.

רג'ינה ספקטור, "Mary Ann Meets The Gravediggers And Other Short Stories" (יבוא, Transgressive)