טומי צדק

זו מקריות כמעט סימבולית שהאלבום החדש של [[עמיר בניון]], "הכל עד לכאן", יוצא ממש בסמיכות אל החדש של דוד ד'אור. אפילו העטיפות הכעורות של שני האלבומים, שנראות כמו וריאציות דקורטיביות על אותו בית יפואי מימי [[האימפריה העות'מאנית]], מלמדות את שכבר נרמז היטב בשני אלבומי האולפן הקודמים של בניון – האיש הפך לחומר אירוויזיוני. ובעצם, מה הפלא. בימים בהם יוצר כה קלוש כמו ד'אור מרים לעצמו אלבום משופע דואטים עם גדולי המוזיקאים בארץ, משל היה לפחות קרלוס סנטנה של הסריסים, נראה שהמסלול הקרייריסטי של מוזיקת עולם לבתי קפה זולים מבטיח תשואות מיידיות.

אלא שמבניון ציפינו, תמימים שכמותנו, למעט יותר מאשר שוויץ ווקאלי מתמשך בתוספת תיבולית בטעם פיקנטי. פעם – קצת קשה להאמין – ממש חשבנו שהוא יורשו החוקי של יהודה פוליקר. הנתונים כולם היו שם: יוצר על התפר שבין מוזיקה ערבית לאלטרנטיבית, קול ואישיות בלתי ניתנים לשכפול (ככה לפחות חשבנו אז, לפני שבורא עולם התמסחר ומיחזר עם סעדו), ובעיקר מעיין נובע של כנות יצירתית לופתת, מגובה בסיפור חיים קורע לב והיכולת לתרגם אותו לכתיבה פופית מדויקת. כל מה שצריך כדי להפוך לחיית המחמד של השמנא והסלתא, ואכן, מהר מאוד אומץ בניון על ידי מיכה שטרית, ומשם כבר נפתחה בפניו דרך המלך. אז מה קרה לו, לפוני האציל שלנו? בדיוק אותו מקרה מצער שאירע לרבים כל כך לפניו, כשנוקפים האלבומים, והשירים, איך לומר, דורכים במקום. שלא לומר, נשמעים כמו אותו שיר. פוני של טריק אחד.

שני שירים טובים באמת יש ב"הכל עד לכאן". האחד הוא שיר הנושא המצוין, שגם נבחר בצדק להיות סינגל מוביל, והשני הוא "נשמתי", שמתנער מעט מהנוסחה השירית המרובעת של בניון לטובת דיאלוג חצי ג'אזי בין הנגנים שלו. וזהו. כל שאר האלבום הוא בניון על ניוטרל. הייתם מתארים לעצמכם שאחרי שנה כה סוערת בחייו הפרטיים של בניון – שנה בה הכריז קבל עם ועדה על פרישתו הדרמטית מתעשיית המוזיקה הנתעבת – ייחלץ מעצמו בניון חשבונית נפש קצת יותר רצינית, שהרפלקטיביות תאלץ אותו לשבור מהשטאנץ. אבל זאת בדיוק הבעיה עם בניון: הרפלקטיביות אצלו היא השטאנץ. מה שמרגיש במנות קטנות כמו חיטוט עדין בנימי נפשו של האמן המיוסר, מתקבל במנות גדולות וחוזרות על עצמן כמניירה ריקה. לא שבניון הוא ציניקן, חלילה – יותר סביר שכמו הרבה מאוד אנשים סביבו, גם הוא נשבה בקסם הדיסוננטי של לחניו ובעוצמות הנדירות של קולו, ושכח שאמן יוצר צריך גם, אהמ, ליצור לפעמים. בניון אולי נוגע ברגשות הכי עמוקים וטוטאליים שלו, אבל הוא מתרגם אותם למוזיקה ברגישות של גלגל שיניים בפס הייצור של זוגלובק. הכל מושטח, נדחס לאותה פורמה משוכללת עד פיהוק של המזרחי היפה, מולבש באותה תלבושת אחידה.

בשנה שעברה הלחין בניון כמעט את כל "בקצה ההר", אלבום האולפן המדובר של גידי גוב. שם, ההגשה הנקייה של גוב חשפה את השטחיות של הלחנים. ב"הכל עד לכאן" בניון חוזר להסתתר מאחורי הוירטואוזיות הקולית שלו עצמו, אבל במובן הזה, הוא כבר באמת יישר קו עם ד'אור – יש לו קול ממש מיוחד, וזהו. שום עידון, אף ניואנס, בלי בדל ניסיון לבצע את השירים כמספר, לתת להם יחס אישי. בתור מוזיקת מעליות זה באמת עשוי היטב, אבל אני די משוכנע שלא לשם בניון היה רוצה לכוון. אולי במקום להזעיף פנים ולהפנות את הגב לתעשייה המרשעת, בניון צריך לבדוק טוב יותר את עצמו. לשאול את עצמו היכן אבד לו הקשר הבלתי אמצעי עם הצלילים, ואיך הפך, באשמתו בעיקר, לבורג במערכת. רק אז, אולי, יצא ממנו משהו חדש. בינתיים זה הכל עד לכאן.

עמיר בניון, "הכל עד לכאן" (התו השמיני)