אל אל קול גיי

בימים אלו, כשמדונה פונה לאבבא כמקור השראה ומיסי אליוט דגמה לתוך "לוז קונטרול" טרק טכנו שלם, קשה לזכור כי בשנות השבעים הדיסקו, ובתחילת שנות השמונים ההאוס, נחשבו לז'אנרים נחותים ושוליים. אז, כשרוב תעשיית המוזיקה התעקשה להמשיך ולהשתחוות לגברים לבנים עם גיטרה, הייתה זו קהילת ההומואים האמריקאית שאימצה בחום את זמרות הדיסקו, נגני הסינתיסייזרים, דיוות ההאוס ואת אורח החיים ההולל והמסומם של סצנות נהנתניות שלאחר מכן הפכו לצורת הבילוי המרכזית, המיינסטרימית והסטרייטית ברחבי העולם. התפתחות זו, לצד מהלכים אחרים כדוגמת תרבות מכוני הכושר, טרנד הבריאות והשקעה במראה החיצוני הגברי, הם שהקנו לקהילת ההומואים בארצות הברית דימוי הממקם אותה בחזית קביעת הטרנדים, אימוץ אופנות חדשות ופתיחות לרעיונות חדשים. בהקשר של פיתוחים טכנולוגיים קוראים לזה מאמצים מוקדמים,.

בניגוד להיסטוריה הזו, נדמה שעד לאחרונה כל קשר בין הקהילה ההומואית הישראלית למושגים כחדשנות או אקספרימנטליות הוא מקרי בהחלט. שינויים מכריעים שחלו מסוף שנות התשעים בעולם המוזיקה וחיי הלילה, דוגמת התמוטטותם של מועדוני הענק ברחבי אירופה וארה"ב, התפשטותם של מיני קלאבז, מועדוני הופעות וברים אינטימיים, חזרתם של הרוק, ה-Pאנק והאייטיז והפיכת המוזיקה השחורה לתמנון מסחרי עצום, לא ממש השפיעו על מרכז הביצה ההומואית בישראל. מסיבות ה-FFF ז"ל, מסיבות המיילווקס, ה"קרוז" של אמיר גוב וברים דוגמת הקארפה דיאם והאוויטה המשיכו להציע תמהיל קבוע וידוע של ניו יורק האוס, צרחות של דיוות מתוסכלות, ריח פופרז חריף, גופות מעורטלים של מכוני כושר וברמנים חשופי חזה כתרנגולת מרוטה באטליז. במקביל לסצנת ההאוס השלטת, מתקיימים להם כבר מספר שנים בנחת ובקביעות ליין האירוויזיונים של פיני זילבר ומסיבות ה"פופ רינג" וה"ביג בויז" של רענן ויגאל המשמיעים ערבוביה של פופ, דאנס וקיטש לידיהם המונפות בהתלהבות של קהל המשוכנע שדאנסהול זה שם של מדינה ביבשת אפריקה.

אך לא לעולם חוסן. למרות שרבים מהומואי ישראל ממשיכים למלמל את שמו של עופר ניסים בחרדת קודש השמורה בדרך כלל לתפילה בכותל, ניתן לראות כי בשנים האחרונות חלים שינויים איטיים אך עמוקים המשקפים סוף סוף את היפתחותה של הקהילה ההומואית שקפאה על שמריה, לסגנונות מוזיקליים אחרים. מסיבות ה"דיפ שיק" של רוני אקר בכיכובה של אליוט (שרון בן עזר), אירועי הקווירחנה של משה קוטנר, מסיבות הדארק אייטיז "1984" של צח זמרוני וטל ארגמן, אלקטרו-פאניקה, אירועי "Tel Aviv is Burning Down" של אביחי פרטוק ונועם חמיאל ומסיבות הפאג המשגשגות של רועי רז ואיתן טל בקפה ברזילי (וקודם לכן בקוסמיק צ'ארלי) הביאו בשנתיים האחרונות משב רוח רענן לסצנה ההומו-לסבית, והמחישו היטב את השפעתה החיונית של מוזיקה על תחומים רבים כמו חיי לילה, אופנה, מבנה חברתי ומפגש זהויות. מסיבות אלו עזרו להחדיר לעולם ההומו-לסבי מושגים כ"קוויר" ו"מולטיסקסואליות", הכניסו סגנונות מוזיקליים כמו אלקטרו-קלאש, Pאנק-Fאנק ורוק, תרמו לכרסום ההולך וגדל בדיקטטורת מראה מכוני הכושר ויצרו אווירה ייחודית של מסיבות מעורבבות מבחינה מגדרית ומינית המכילות מגוון פלורליסטי של הומואים, לסביות, סטרייטים וכל מה שבתווך.

נדמה כי אחרי רוח אלקטרואידית זו, שכבר התמקמה היטב בקהילה, זקוקה היתה הסצנה ההומואית בישראל לבעיטה נוספת שתבטיח סופית את יציאתה של הקהילה מגטו ההאוס והמקצבים המרובעים בו התבצרה במשך שנים ארוכות. בעיטה זו הגיעה למרבה השמחה ולמרבה הפליאה דווקא עם פתיחתו לפני כחודשיים של הליין ההומואי השחור, ""The Notorious G.A.Y של עדי ברנדה ועומרי שפירא, שמתקיים מדי יום שני ב"לימה לימה" שברחוב לילנבלום בתל אביב.

אפשר להגיד, בלשון המעטה, כי הצלחתו של הליין לא היתה מובטחת. אמנם, מצד אחד הבחירה בעולם המוזיקה השחורה על אווירתו המינית הבוטה ועל מקצביו דורשי הענטוז נדמית טבעית עבור קהילה שהמילה "בוטי" אינה זרה בעיניה כלל וכלל, אך מצד שני, גם התבססות ההיפ הופ כתעשיית הפופ הגדולה בעולם בשנים האחרונות לא עזרה לפוגג את תיעובם המוחלט של מרבית ההומואים הישראליים כלפי כל עולם המוזיקה השחורה, מסול ועד ראפ. לאור העובדה שחלק גדול מעולם זה, ובייחוד נגזרת הראפ שלו, מביע דרך הטקסטים שלו הומופוביה קשה, השנייה רק לשנאת הנשים שבו, אין סלידה זו מפתיעה. בנוסף, נדמה שאין ניגוד יותר גדול מאשר זה הנפער בין מוזיקת ההאוס הפופולרית בישראל על הווקאלז המלודיים שבה ומקצביה העולים ויורדים, לתרבות ההיפ הופ הגסה והאולטרה גברית במהותה.

דווקא בגלל כל מהמורות אלו, נדמה כי לא תהיה זו הגזמה פראית לומר בפה מלא (טוב, אולי בחירה לא מוצלחת של ניסוח) כי הצלחתו של ה"נוטוריוס", המביא קהל רב של הומואים, לסביות וסטרייטים, היא לא פחות מציון דרך היסטורי. הליין – המשכיל מחד ליצור שינוי בסצנה ההומואית ומאידך שומר על סטטוס קוו מסוים – מצליח לגשר היטב בין שני העולמות אליהם הוא פונה. מכיוון היזמים, הדיג'יי הקבוע אלארם מקפיד על פסקול היפ הופ להיטי ונוח לעיכול, שבשוליו גם צצות קיילי ומדונה, כדי שכולם יוכלו להרגיש בבית, ומכיוון הקהל, נראה שרוב ההומואים כבר הצליחו למצוא מודל הזדהות בעולם ההיפ-הופ – במקום להתנהג כמו גנגסטרים גבריים, סרסורים עטורי בלינג בלינג, רובם בוחרים לנענע ישבן בחדווה משל היו ביונסה שרוקדת לצלילי חלילו של ג'יי זי. בקיצור, דיוות לא מתות, הן רק מתחלפות.