סופרטרמפ, Breakfast in America

על גבי עטיפת העותק של "Breakfast in America" שיש ברשותי כתוב בכתב יד מכוער בעט כדורי "יוסי חרסונסקי". הסיבה היא שפעם זוג חברים שלי עברו לדירה ברחוב נחמני (בתל אביב), ובבוידעם גילו מלא תקליטים שעל כולם היה רשום, באותו עט ואותו כתב יד "יוסי חרסונסקי". רובם, חוץ מ-"Psychocandy" של ג'יזס אנד מרי צ'יין והאלבום הזה של סופרטרמפ, לא היו שווים כלום, אבל הסיפור הזה תמיד משעשע אותי מחדש.

סביר להניח שדפי היסטוריה לא יזכרו את סופרטרמפ כלהקה גדולה, והאמת שדי בצדק. מעט מאוד אלבומים שלהם השאירו איזשהו חותם, למרות שברוב השירים שלהם יש איזה ניצוץ מלודי נדיר, שמצד אחד מצליח לצמרר אותך קלות, ומצד שני לא נגרר לקיטש מיותר. עדיין, אם תעירו אותי באמצע הלילה ותבקשו ממני לנקוב בחמישה שירים שלהם, סביר להניח שאכשל במשימה.

"Breakfast in America", שיצא ב-1979, הוא היוצא מן הכלל ברפרטואר המוזיקלי של ההרכב הזה. קשה לשייך אותו לאיזשהו ז'אנר שאפיין את התקופה, נניח פאנק, סקא, סול או דיסקו, וכיצירה שלמה הוא נשמע כמו מה היה קורה אם הביטלס היו ממשיכים בלי לנון, אבל גם בלי השטויות המיותרות של מקרטני (רוצה לומר, כולו נשמע כמו "The Long and Winding Road"). עיבודים עשירים של כלי מיתר ונשיפה, פסנתר דומיננטי שנותן את הטון המלודי העיקרי, כשמעליהם מנצחת שירת הפלצטו הייחודית של ריק דייוויס. שני שירים מתוכו, "The Logical Song" ושיר הנושא, ראויים להיכנס למדור, כאשר למעשה הוויכוח האמיתי כאן, הוא לא האם הם קלאסה - ברור לגמרי - אלא איזה מהם יותר יפה. למרות שיש חיבה עזה גם ל-Logical Song", במיוחד אחרי שפעם ראיתי את אינפקציה עושים לו קאבר מלא כבוד, דווקא "Breakfast in America", שקצת נחבא יותר אל הכלים, הוא השיר שמפלח לי את הלב כמו כדור דום-דום בכל פעם כשאני שומע אותו.

האקורדים של הפסנתר שפותח אותו כבר נגנבו בניינטיז על ידי נו דאוט ב"Don't Speak", מה שמראה שבטווח הארוך, הערך הבלאדי שלהם עדיין אוכל, אבל הם רק הקדמה לשיר שכולו סערת רגשות. הטקסט מדבר על בחור שמפחד ממישהו שיגנוב לו את החברה (שגם היא לא בדיוק חברה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון), אבל את הכוח האמיתי שלו הוא שואב כשבכל פעם שהוא מגיע לאיזושהי פואנטה, יש ברייק בשיר שגם סוחף מהבחינה המלודית וגם תוקע לך בראש את המשפט האחרון שנאמר וגורם לך לחשוב עליו עוד קצת. אפילו הפזמון נטול המלים, שבו מתעוררים לחיים כלי נשיפה שעושים קצת שמח בתוך המלנכוליה שורה על השיר, והולך "טה נה נה נה", שטיק שאני בדרך כלל מתעב, מצליח לצאת בעזרת השירה הזערורית של דייויס עם חן.

אני מניח שיש מי שחושב, בעיקר בגלל ההכללה של השיר הזה בכל מיני אוספי בלדות ביחד עם שירי פסנתר של אלטון ג'ון ובילי ג'ואל, שהשיר הזה הוא צ'יז טוטאלי, אבל את מבחן האמת, כלומר מה יקרה כשהשיר יתנגן כשעצרת ברמזור, הוא יעבור תמיד.