מתחילתו, עד סופו ובכל מאודו, "הוסטל" של איליי רות' משתייך לתת הז'אנר "סלאשר". ולא סתם סלאשר, אלא סלאשר דלוקס. חצי השעה הראשונה נפתחת עם יותר זיונים מדיאלוגים, ולא מדובר בשום דבר ארטיסטי נוסח הסרט"9 Songs" או מציצני דוגמת "Kids", לא ולא, מדובר בזיונים שטחיים, גרפיים ומחרמנים, כאלה שיוצרים ציפייה לכניסה של ג'ייסון, שיבוא וידחוף כידון אל תוך זוג הנאהבים ויקטע את מעשה המשגל באכזריות, כיאה למסורת. זה לא יקרה כל כך מהר וזה מתגלה כרעיון מעניין ואפקטיבי לחכות קצת עם הגועל נפש.
פקסטון וג'וש, בלוויית חברם האיסלנדי שוחר הדגדגנים "אולי", מטיילים באמסטרדם בחיפושם אחר בנות, גראס משובח ומציאת זיון לג'וש (ה"אחראי"). לאחר שנותרו מחוץ להוסטל שלהם בלילה, מזמין אותם צעיר רוסי בשם אלכסיי אליו לחדר (בזמן ששני שותפיו לחדר מזדיינים, כמובן) וממליץ להם על הוסטל אחד, אי שם בסלובקיה, כיעד הבא של חופשת הסקס שלהם. לטענתו כל הבחורות שם הן כוסיות-על והן נהיות חמות רק לשמע בדל של מבטא אמריקני. השלישייה שמה מיד את פעמיה לסלובקיה (ובלי לקלקל לאף אחד, אם הייתי משרד התיירות הסלובקי, הייתי מאוד מתעצבן).
ואכן, אותו ההוסטל קיים, הבחורות שם שוות והשמחה גדולה. מפה בעצם מתחילה הסיבה לבואכם (או חוסר בואכם) לסרט הזה, כי ברגע שזה מתחיל, זה רק הולך ונהיה גרוע יותר, וכשחצי מאולם הקולנוע מתחיל לחייך ברשעות ולצחוק בעצבים, החצי השני נוהר החוצה. כשגיד האכילס הראשון נחתך, בקלוז-אפ הכי מפורט שיצא לכם לראות מאז "בית קברות לחיות", מי שישב שני כיסאות לידי החליט שהספיק לו ואי אפשר להאשים אותו. מדובר באלימות לשם אלימות: קשה, מזעזעת, חולנית, אימתנית, מבעיתה, גרפית, מחרידה ומורטת עצבים, כלומר למי שבעניין, זה עובד יופי.
חוסר אונים
רות' ביים בעבר את Cabin Fever"", אחד הסרטים האהובים על טרנטינו, שלימים הפיק את הפרוייקט הזה. אולי ברוח המפיק, שפריים מחווה מתוך "ספרות זולה" מהבהב לשניה בטלוויזיה של האכסניה הסלובקית, "הוסטל" מציע כור היתוך ז'אנריסטי. יש כאן קומדית נעורים, "סרט מסע", מותחן אימה, מחווה לסרטי האימה מהמזרח רחוק (נסו להבחין בבמאי היפני טאקאשי מיאיקה בהופעת אורח) ואפילו קצת סרט נקמה, עם שאודאו שלא היה מבייש את צ'אק נוריס. אלה מאתנו שרגילים (ומחפשים) זוועות בסרטים, ישמחו לראות את "הוסטל" ולו רק בשביל חציו השני, טראש עשוי במקצועיות אינו עניין של מה בכך. ה"Gore" בסרטי אימה מהסוג הזה בדרך כלל מרכך את המכה, כשרואים הטלת מומים וקילוחי דם בלתי הגיוניים מתיזים להם מראשים ערופים, ההגזמה ואי ההגיון הופכים את המראה לנסבל יותר, אפילו מצחיק וגרוטסקי. ב"הוסטל" זה לא המקרה. זה לא שהאלימות לא מוגזמת או שהסרט לא מצחיק, אבל הוא מקצועי עד כאב במקומות הנכונים. כשאחד הבחורים מתחנן על חייו (ללא הועיל) בעוד חוטפו קודח לו בכתפיים, דמעות, דם, קיא ומוקוס מתערבבים על פרצופו הנואש בריאליזם מקברי, ההרגשה הכללית של התכווצות השרירים במעיים והבחילה כן עוררה בי צחוק מסוים. זה לא סדיזם, זה רק חוסר האונים שלי. זו הדואליות בסרט הזה: כשהוא מצחיק הוא מצחיק, שהוא מכאיב הוא רציני.
אפשר לומר בבטחה שמאז תחילת האלף אנחנו ברנסנס השני של האימה ההוליוודית, שדי דידתה לקראת סוף העשור הקודם (למעט אולי "צעקה" הראשון). מ"אנשים שיודעים מה אנשים אחרים עשו בקיץ שעבר" עד שילובים מגוחכים נוסח פרדי וג'ייסון נגד צ'אקי בחלל, מישהו שם הבין כנראה שלא כל סרט אימה צריך להיות גם להיט קיץ, ונראה שהטון נע חזרה אל תור הזהב של שנות השבעים והשמונים. אולי זו ההשפעה מהמזרח הרחוק, אולי זה דור חדש ורענן של יוצרים (מבחינתי הרימייק של זאק סניידר ל"שחר המתים" מ-2004 הוא סרט הזומבים הטוב ביותר בכל הזמנים). אני לא בטוח איך יתקבל "הוסטל" בעולם, אולי העובדה שטרנטינו תרם את שמו (השם הראשון שמופיע על המסך) תעזור ל"מוניטין הרחוב" שלו. בכל מקרה, העובדה שהסרט הזה אשכרה הופק, היא צעד מבורך בכיוון, גם אם לא מדובר ביצירת מופת, אלא בסתם סרט אימה מגניב.