תאורת פלוריסיינטה

דמותו של תומס אלוי מרטינס היא בבחינת נעלם עבור הקורא הישראלי: על אף ששניים מספריו, "הרומן של פרון" ו"סנטה אוויטה", זכו לתהודה רבה בעולם, וזיכו אותו במועמדות לפרס בוקר הבינלאומי, ועל אף שישראל מאוהבת בספרות הלטינית, מרטינס עדיין לא כל כך מוכר כאן. לכן, למרות שהבחירה הטבעית בתרגום ספר ראשון מיצירתו לעברית הייתה צריכה להיות אחד מהנ"ל, מלווה יציאת התרגום החדש ל"מעוף המלכה" בהתרגשות. אבל למרבה הצער, הפגישה הראשונה עם הסופר הארגנטינאי עלולה להזיק למוניטין שלו, כיוון שהיא נעשית דרך מותחן פסיכולוגיסטי בינוני לחלוטין, וכידוע, רושם ראשוני זה משהו שלא קל לתקן.

דמותו של גיבור הספר, קרמגו, היא דמות שאמורה הייתה להיות דמות מורכבת להפליא, אך תחת זאת זכתה לתיאור פשטני ושגרתי: מדובר בעורך מיתולוגי ומאיים של עיתון חשוב בארגנטינה, שהאלימות הגואה בו מוצאת את דרכה החוצה הן בהתנהלות עיתונאית בלתי-מתפשרת והן ביחסו אל עובדיו ומשפחתו. בשני המקרים, הצורך שלו להיות בראש הפירמידה ולשלוט בכל מי שמתחתיו מוביל אותו להתנהגות חסרת מעצורים, גסה ותוקפנית. אלא שמתחת לחזות המטרידה הזו מסתתר ילד קטן ואומלל, שכאב נטישתה של אמו מלווה אותו כבר למעלה מחמישים שנה. הכאב הזה אינו יכול להיות מתועל החוצה, כיוון שהמסכה הגברית שקרמגו חובש אינה מאפשרת לו להחצין כל גילוי של חולשה: כמו בכל קורס שנה א' בפסיכולוגיה, החוויה הטראומטית של הנטישה הפכה את קרמגו לחזק מכדי להיות מסוגל לקרבה אמיתית, ולכן מערכות היחסים היחידות שהוא מסוגל להן הן מערכות של התעללות נפשית ושל בעלות.

במהלך הכנת אחת מכתבותיו החשובות על סרחונותיו של השלטון המושחת בארגנטינה, הוא נתקל בעיתונאית זוטרה בעיתונו, רינה, ומתאהב בה אנושות. רינה מתגלה כעיתונאית מוכשרת ושאפתנית, וקרמגו מגלה עד מהרה שגם במסגרת הזוגית וגם במסגרת המקצועית הוא יתקשה לסגור על אהובתו העצמאית והמשוחררת. עד מהרה הוא מוצא את עצמו מתנהג בצורה נפשעת, ממש כמו השלטון שאותו עיתונו חוקר, ומשתמש בכל כוחו והשפעתו על מנת לבלוש אחר אהובתו ולמשוך בחוטים מאחורי הקלעים של חייה. ההתדרדרות היא בלתי נמנעת, והתנהגותו של קרמגו, אף שהוא חזק מספיק בשביל לצאת מהפרשה ללא כתם, יכולה להוביל רק לאחרית אחת.

גם מערכת היחסים בין קרמגו לרינה מתוארת באותה שטחיות שהוזכרה למעלה: רינה תופסת את מקומה של אמו בצורה ברורה ומעט מגוחכת, ורואה בקרמגו "ילד חסר-אונים, ורוצה לגונן עליו". את שתיהן מתאר קרמגו כ"מלכות" ושתיהן מתוארות כאיסטניסטיות שאינן מסוגלות לשאת לכלוך, ובעוד אמו נגעה בו רק כשהיא עוטה כפפות גומי, רינה נגעלת ממגעם של הקבצנים ברחוב. המגע האימהי שקרמגו כמה לו מידיה של רינה, מעורבב אצלו בכעס העצום שהוא חש כלפי אמו, ולכן הוא מסרב להיחשף באמת לפניה ונחרד מהמחשבה שהיא רואה אותו "כשפיו מעוות, רגליו חשופות וורידיהן בולטים, בטנו רופסת וחסרת מנוחה". על אף שהוא אוהב אותה, הוא בטוח שהיא שייכת לאותו סוג נשים שרק רוצה "לבלוש אחריו ולשלוט בכל" ומכה אותה כשהיא מעזה לרחם עליו. קרמגו הוא ילד עזוב שמטרתו היחידה בחיים הייתה לגדול להיות אדם חזק מספיק בשביל למנוע כל אפשרות לנטישה נוספת, וכאשר ההתאהבות ברינה, שבעיניו נתפסת כמקור בעייתי לחשיפת רגשותיו וחולשותיו, מתפתלת לכיוון לא רצוי, הוא ממהר לפעול בדרך היחידה שהוא מכיר, דרך צפויה וברורה מאליה, שגם מונעת מהסיום להיות באמת מותח או מרשים.

הספר מזכיר פאזל בשישה חלקים לבני שלוש עד ארבע: הכל מצוייר בצבעים עזים וקלים להבנה, וכל החלקים נופלים ישר למקום ללא כל מאמץ. כל האלמנטים הנפשיים שאמורים להימצא בו באמת נמצאים בו, וכתובים ברמת קושי מינימלית על מנת שהקורא יוכל להטמיעם מיידית ובלי לעיסה לתוך מערכת המושגים שלו. אין דימוי "נכון" שמרטינס לא השתמש בו, ואפילו הרחוב שבו נמצאת הדירה ממנה הוא בולש על אהובתו נקרא רקונקיסטה, על שם הכיבוש הנוצרי של ספרד מידי המוסלמים כחלק ממסעות הצלב. השימוש של מרטינס בכל האביזרים שנמצאים בהישג ידו ולא ס"מ רחוק יותר הופך את הספר לגמיש ורך מדי; מרטינס עושה מאמצים רבים מדי בשביל להפוך את הספר למשהו שהקורא יוכל להבין, ובכך הורס אותו במו ידיו. הרפיסות והרכרוכיות האלו הופכים גם את האווירה האפלה והמאגית שמרטינס מנסה ליצור לכישוף של פורים ולמשחק בתחפושת של רשע ואת הפסיכולוגיה העמוקה לגרסה ספרותית שחוקה של ד"ר פיל. התקווה היחידה היא שהמוניטין שמרטינס רכש לעצמו יתגלה בספריו האחרים שאולי יתורגמו לעברית, ושהקהל יידע לסלוח לו על ספר זה.

תומס אלוי מרטינס, "מעוף המלכה". מספרדית: אורי פרויס (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה)