טוב לי אוראלי

בסרט הזה, כביכול, כבר היינו. "מורעבים", סדרת הרכש החדשה של יס, שוטחת בפנינו את חייהם חסרי המנוח של ארבעה חברים ניו יורקים – שלושה גברים ואשה נוירוטית אחת – שמבזבזים את חייהם בדייטים כושלים ובשיחות זיונים מיותרות. ברם, שעה ש"סיינפלד" – וההשוואה כאן באמת בלתי נמנעת – המציאה מחדש את חוקי הז'אנר, הגדירה במילותיה את שנות התשעים, והיתה לכוכבת רייטינג בלתי מעורערת, "מורעבים" הורדה מלוח המשדרים אחרי שבעה פרקים בלבד – שיקולי רייטינג ותקציב, אתם כבר יודעים איך זה עובד – וחבל. חבל מאוד.

חבל, כי "מורעבים" היא אחת הסדרות הכי מסקרנות שיצאו השנה מארצות הברית. הגיבורים שלה הם, ברובם, רווקים מצליחים ויפים בשנות השלושים לחייהם – ממש כמו ב"חברים" ובדומותיה מהניינטיז – רק שבמקום לחגוג את החיים באמריקה השבעה והמאושרת, הם עסוקים באובססיביות במה שיוצא ונכנס להם מהפה; ובמקום מפגשים קבועים בדיינר הכי גרובי בעיר, הם נתקלים זה בזה בקבוצת תמיכה לסובלים מהפרעות אכילה. מדכא? כן. נוגע ללב? ברוב המקרים. מצחיק? אוהו, בטירוף.

במי הדברים אמורים? סם הוא ברוקר נרקיסיסט שעסוק בלזיין דוגמניות ולספור קלוריות; דן הוא סופר ואכלן כפייתי; אדם הוא שוטר חתיך ובולימי, ובילי היא לסבית-אבל-אולי-בעצם-לא, אנורקטית בעבר וזמרת בהווה, שמנסה להתחמק מההורים ההומואים שלה מחד, ומסטוצים חסרי משמעות מאידך.

הפרק הראשון אמנם לא היה מבריק במיוחד, אבל זה רק הולך ומשביח, והפרק השני ששודר אמש כולל סצינת חוקן שיוצא משליטה ועוגת יומולדת בצורת זין לזוג הורים הומואים (מה שמעורר את השאלה הטעונה, "מי יחתוך את הביצים"). ואף על פי כן, ולמרות הסלפסטיק הזול, הבדיחות המוצלחות והנלעגות הכללית של הדמויות, כל מהלך בסדרה הזו משרת איזו תוגה כללית, או, אם תתעקשו, מבט מפוכח על חיי הכרך הניו יורקי בעידן פוסט-קריסת התאומים, פוסט-תעשייתי, פוסט-צרכני. בכלל, יותר מדי פוסט. בכל אופן, יותר מדי בשביל האמריקאים, שהורידו את הסדרה הזו אחרי הפרק השביעי והיפהפה, רק כדי שיוכלו להמשיך ולצפות בטראש כמו "פילדלפיה זורחת" (שששודרהאמש מיד אחרי "מורעבים" ביס פלוס).

אם שנות התשעים והקומדיות שעשו אותן פקחו עיניים ביקורתיות כלפי אותו אורח חיים מדובר – חיי הרווקים, העשירים והבטלנים בניו יורק, היא היא מרכז העולם – הרי שהחווייה המכוננת של שנות האלפיים הפסיקה להיות המבט, הצפייה, ההתבוננות, והפכה להיות יותר סלף אבזורב. ואין דבר יותר מרוכז בעצמו מהחוויה האוראלית. הדיבור, האכילה, ההקאה, הנשימה - חוויות הצריכה האולטימטיביות מזוקקות לתאווה אחת פשוטה. להכניס לפה. הכול, וכמה שיותר. וכשמדובר בשורה של בגירים בני שלושים ומשהו, כגיבורי "מורעבים", שמנסים לתפוס את החיים מכל כיוון אפשרי ונותרים, בסופו של יום, לגמרי לבד מול ערימה של עוגיות שוקולד, זה אולי מאוד מצחיק, אבל זה גם די קורע את הלב.

"מורעבים", יום ב' 22:00, יס פלוס