א-גרויסע קוזינות: פרידה מערוץ "תכלת"

כשמזכירים יהדות וטלוויזיה באותו משפט, עולה בראש תכנית עבשה בערוץ הראשון, שמתעכבים עליה רק את הזמן שלוקח לשלט להמשיך הלאה. תכניות המורשת הקלאסיות מיושנות, משעממות וקורסות מעודף פוליטיקלי קורקט: לא להרגיז את הדתיים, לא להרגיז את החילונים, ולא לדבר על שום דבר שחורג מדיון באלבומם החדש והמומלץ של צמד רעים.

בערוץ תכלת, הערוץ שאולי שמעתם עליו ומן הסתם לא צפיתם בו, עשו את זה אחרת. הערוץ, שבשבוע שעבר הודיעו על סגירתו, היה בראשית ימיו צעיר אנרגטי וצבעוני, ואפילו קצת חצוף ונשכן - בסטנדרטים של דוסים.

היו שם תכניות בהנחיית נשים, ואפילו נשים יפות, היו תפאורות בהירות ונעימות והייתה חשיבה רחבה. לא סתם הערוץ הזה קרא לעצמו "הערוץ היהודי", ולא "הערוץ הדתי": מאחורי ההגדרה הזו מסתתרת אג'נדה שדוגלת בהוצאת היהדות מברירת המחדל של הדתיות, ובטח של הדתיות הפוליטית. הרציונל פשוט: היהדות מעניינת הרבה מאד אנשים, כל זמן שהיא לא מגיעה בעטיפה של רב עם מגבעת שממלמל ביידיש, ומכילה הרבה יותר מההיבטים העסקניים והקטנוניים שכולנו מכירים מהממסד הדתי בארץ.

בערוץ היו שלל תכניות שהציעו מימד של חדשנות עבור הציבור הדתי. קשה להסביר לחילוני ממוצע מה חדשני בתכנית נשים שהמנחות שלה הן נשים צעירות עם ובלי שביס, או בתכנית טיולים לחו"ל שמביאה את הנקודה היהודית מאתרים בגולה. אבל גם מי שלא מתרגש מהאמירה הדתית שהייתה מקופלת בכל תכנית בערוץ, יכול להבין את החידוש בלייט-נייט עם מנחה חרדי, וכמובן – החידוש בטלנובלה הדתית הראשונה בהיסטוריה של האומה. והיה מגזר של יוצרים וטאלנטים, שנהנה מעדנה מחוץ לגבולות הערוץ שתיימים הצרים.

בתי הקולנוע מלאים בקהל הולך וגדל של אוהבי סרטים זרים שמגיעים מאיראן, אפגניסטן וצ'ילה, והפופולריות של יצירות שמדברות בשפה לא מערבית-הוליוודית, הולכת וגדלה. אבל בכל הקשור למסך הקטן, הערוצים הישראליים עדיין מציגים תמונה אחידה של ארוחה שבושלה מאותם שלושה מרכיבים, שמשתמשים בהם וממחזרים אותם עד שבא כבר להקיא. אפשר לעשות טלוויזיה אחרת, וערוץ תכלת היה בכיוון הנכון.

כל מה שכתוב כאן תקף לגבי החזון של הערוץ, והאופן בו התנהל בתחילת ימיו. אבל הוא כבר מזמן הפך לערוץ 33 של הדוסים, כזה שמקרין שידורים חוזרים של עצמו בלי הפסקה, חוץ מבשבתות וחגי ישראל. השינוי קרה בגלל כל מיני סיבות, עסקיות בעיקר, וההכרזה על סגירתו היא רק פורמאלית, סוג של המתת חסד. אני עדיין מאמינה ברעיון שעמד מאחוריו, ורוצה להאמין שיש קהל בארץ שצמא ליצירה חדשה, אחרת.

איש שאני אוהבת, תמיד אומר שהיהדות היא לא דת. דת זה מערך יבש של חוקי עשה ואל תעשה, ואילו ביהדות יש הרבה יותר. אלא שבאופן פרדוקסאלי ומקומם, פני היהדות בארץ כפני אחרון העסקנים ברבנות הראשית לישראל. אם ערוץ תכלת היה מחזיק מעמד לאורך זמן, גם מבלי לנסות ולהחזיר מישהו בתשובה, אולי הוא היה מצליח לעזור לשנות קצת את המצב המדכא הזה.