מה קשור השם של הסדרה?

כשמשתוללות מהומות רחוב פראיות בבוסטון 1968, מופיע שם ג'יימס בראון, בהופעה שמשודרת בטלוויזיה. בראון מעלה במהלך ההופעה את ראש העיר הלבן, כדי שיוכל לשאת נאום לאומה, דווקא באירוע כל כך שחור, נאום שיבקש להרגיע את להבות האלימות. בראון פורש את ידו בפני ראש העיר במחווה שאומרת "קח, קח ת'מיקרופון, אני מרשה לך", אך כשראש העיר מסיים את דבריו, הקהל צועק לו בוז. בראון נוזף בהם: "די,די, אתם גורמים לנו להיראות רע, אנחנו שחורים". באותו רגע ברור שבראון הוא ראש העיר האמיתי, לא משנה על איזה במה הוא מופיע.

הרגע העצמתי הזה, שכרוך גם בשיר "Say It Loud, I'm Black And I'm Proud" הוא הסאבטקסט כולו של סדרת הטלוויזיה התיעודית "שרים מהלב: סיפורה של מוזיקת הנשמה" (או במקור, Soul Deep, החל מהערב, ד', בשידור חוזר בערוץ 8). הסאבטקסט שאומר מוזיקת הנשמה השחורה בשיאה כשהיא שחורה. האדם הלבן בסדרה מייצג על פי רוב את ההתמסחרות, הבורגנות והעיוורון החברתי. שחור הוא כוח, חספוס, סקס, חיפוש אחר אמת אמנותית וצדק חברתי, ומעל הכל – יציאה מעבדות לחירות. ככל שמתקדמים ששת פרקי הסדרה ניכר יותר ויותר הפן העסקי של המוזיקה, אבל כשמדובר בצד השחור של המפה, הפן הזה מוצג באור חיובי ביותר. אפרו-אמריקאים מעריכים הצלחה עסקית, אומר אחד המרואיינים, שאלמלא היה שחור היה אולי מואשם בהצהרה גזענית, כזו שפעם (וגם היום בעצם), נוטים לומר על יהודים. ככל שגיבורי הסדרה זוכים בפלח נכבד יותר מהשוק האמריקאי, הם מוצגים כמי שניצחו את המערכת, ובמיוחד בסוף הפרק האחרון, בו מדובר על ההשתלטות המוחלטת של שוק ההיפ-הופ על מצעדי המכירות, סוג של סוף טוב לסיפור סינדרלה – זהו סיפור המסגרת של הסדרה, שמביאה מסע מוזיקלי מרתק.

"שרים מהלב" מגיעה מהזווית הבריטית של הבי-בי-סי והיא מתמקדת בז'אנר אחד - סול. אין מה לחפש בה את שורשי הג'אז או את תולדות הראפ, וגם לא צריך לחפש אותם. הסדרה מתמקדת כמעט בלעדית בהיווצרותה ובהתפתחותה של מוזיקת הנשמה. כל פרק מתמקד בתת ז'אנר אחר, ובכל פעם דרך גיבור מרכזי, שמתואר כפיגורה החשובה של התחום. הפרק הראשון מתמקד בריי צ'ארלס, אבל נזדרז לומר שממש לא תמצאו שם את הגישה של הדובשנית ההוליוודית "ריי". מעבר לסיפורו האישי שמוצג בחמישים דקות בצורה מחוספסת, מרתקת ואנטי-הוליוודית, צ'ארלס מתואר בפרק כאחראי הבלעדי על המצאת הסול. וזה לא המקום היחידי בסדרה בה ניתן להתווכח עם יוצריה על עובדות היסטוריות, אבל אין ספק שלפחות הטיעונים שלהם מבריקים. רגע לידת הסול המכריע באותו פרק, הוא זה שבו צ'ארלס, שעבר תקופת התלהבות מהצעקה הישירה של הגוספל, לקח ממנו אלמנטים וחיבר אותם לריתם-אנ'-בלוז המוכר שלו, במה שהפך לשיר "I've Got A Woman".

עבור חלק מהשחורים זה היה חילול הקודש של מוזיקה דתית, אבל למעשה זו הייתה לידתה של דת חדשה, והפיכתו של צ'ארלס לסוג של ישו. רגע מופלא אחר בפרק, הוא בו מסופר על עורכי מגזין המצעדים "בילבורד", שלא הרגישו בנוח עם הביטוי "מוזיקת גזע", שתיאר שירים של אמנים שחורים באותם ימים מתועבים של הפרדה גזעית באמריקה. הם ביקשו מכותביהם למצוא שם חדש, ואחד הכותבים שלף את "ריתם-אנ'-בלוז", שם שנשאר איתנו מאז ועד היום.

הפרק השני והמהמם מתאר את התפתחותו של הגוספל מסגנון אפרו-צנטרי לישות כלל-אמריקאית, ומציג את סאם קוק כמשיח של התחום. בין קטעי וידאו ואודיו מצמררים ועריכה מדויקת, שמאפיינת את רוב הסדרה, אפשר להרגיש כיצד RH Harris, זמר גוספל, שניגן מין יודל בקולו, טלטל את הגישה המוזיקלית של קוק. קנדי סטייטון, זמרת הסול, מספרת שם שלהבדיל מזמרי הגוספל המחוספסים, קוק היה חלקלק. ואיך למרות שבדרך חתחתים הפך את הגוספל לפופ, הוא הושפע בשיא הצלחתו מבחור לבן, שקוק הרגיש שכתב ושר שירים בשביל אנשים שחורים, בוב דילן. קוק חידש את "Blowin in the Wind", אבל חבל להרוס לכם את ההמשך.

פרק 3 מספר על חברת מוטאון מדטרויט, שהפכה לז'אנר מוזיקלי בפני עצמו, ועל היריבות הפורייה שלה עם צ'ס משיקגו. הפעם הגיבור הוא ברי גורדי, מנכ"ל מוטאון, אבל באופן מקומם וילדותי הוא לא מוצג בפרק. קטעי ראיונות איתו מושמעים כשברקע אימג'ים מבוימים של לימוזינה שחורה וקודרת, ובתוכה יושב עם הגב אלינו איש עסקים אפל ומסתורי. מלבד הדימויים הללו, מדובר בפרק מרתק על מירוץ להצלחה, ועל הצורך לשמור על חדשנות אמנותית תוך שהסביבה משתנה עד לבלי היכר, מה שמאלץ את מוטאון להכניס יותר ויותר מוטיבים ותימות פוליטיים לשיריהם.

במקביל צ'ס, שהייתה חברת בלוז אדירה, ניסתה להתחרות במוטאון, ולכן העבירה, עפ"י צ'ס, את כוכבת הבלוז החדשה שלהם, אטה ג'יימס, תהליך של "המתקה" בעזרת תוספת כלי מיתר וקולות רקע. ובתור אחד שחושב שקרטיס מייפילד הוא אחד משני זמרי הסול הגדולים בכל הזמנים (יחד עם מרווין גיי, שבקושי מוזכר בסדרה, לעזאזל), רגע הווידאו הקצר שלו כאן גבל עבורי בדמעות.

"שרים מהלב" עושה כבוד גם למוזיקאים שמאחורי ההצלחות הגדולות, ומתייחסת אל הFאנק בראדרס, להקת הבית של מוטאון, וכך גם בפרק הרביעי, עם הדגש על בוקר טי והאמ.ג'יז בפרק המעולה על חברת סטאקס ומה שמכונה "נשמה דרומית". גיבור הפרק הוא אוטיס רדינג, ובו מתואר כיצד דווקא בביצות של דרום ארה"ב נוצר כור היתוך מופלא בין שחורים ללבנים. חברת סטאקס מממפיס טנסי, המקום ממנו צמח אלביס פרסלי, מוצגת כנווה מדבר בו לצבע שלך לא הייתה משמעות. רדינג היה הכוכב הנערץ שלה, וקטעי ההופעות שלו בפרק מסמרי שיער. לא פחות מדהים לשמוע כיצד החיבור בין סטיב קרופר הלבן מהאם-ג'יז לווילסון פיקט השחור הוליד את להיטו הענק "In The Midnight Hour". או איך מוזיקאי קאונטרי לבן כמו דן פן מספר שהוא וחבריו התאגדו לנגן יחד במאסל שואולז, כי הם בעצם תמיד רצו ליצור אר-אנ'-בי. ואז, ג'רי ווקסלר מחברת אטלנטיק, מביא אל כור ההיתוך שלהם זמרת עם קריירת סטנדרטים ג'אזים מדשדשת, ארתה פרנקלין. במהלך הקלטה של דמו לא מוצלח נקרא אל הדגל הפסנתרן והמרואיין הכי תמהוני של הסידרה, ספונר אולדהאם. הוא מנגן על פסנתר חשמלי ליין שהופך לעמוד השדרה של "I Never Loved A Man", וזה הופך לתקליטון הראשון של פרנקלין שמוכר מיליונים.

הפרק החמישי מוקדש לFאנק וגיבורו הוא ג'יימס בראון. הFאנק מוצג בו כמוזיקה שהפכה לפסקול היריבות בין הגישות של ד"ר מרתין לותר קינג, מלקולם אקס והפנתרים השחורים. בפרק הזה מסתמנת אחת מבעיות הסדרה - בכל אפיזודה הגיבור מוצג פחות או יותר כאיש הכי חשוב של תקופתו, למרות שההתרחשויות די מקבילות מבחינת זמנים. בנוסף, הפרק הזה מעט יותר סיסמתי ופלקטי. בעוד אלו לפניו סיכמו אירועים שקרו בזמן מוגבל, הוא מתיימר לסכם ז'אנר שלם, שראוי לסדרה משלו, ומעניק לו טיפול מרושל ולא תמציתי. מצד שני, קטעי הארכיון מופלאים. סליי אנד דה פמילי סטון, המגלומניה של ג'יימס בראון אל מול האתגר שמציב מולו בוטסי קולינס, צילומים מההקלטות הראשונות של סטיבי וונדר עם סינתיסייזר וגם הטיפול בג'ורג' קלינטון והמצאת ה-P-Funk הוא מקסים ומצחיק.

וכאן נגמרים הדברים שיש לומר על הסדרה. הפרק האחרון שמדלג היישר להיפ-הופ-סול של הניינטיז וגיבורתו מרי ג'יי בלייג', הוא פרק רע ומיותר. זמרת ענקית, נכון, אבל לא רק שהפרק חוטא לז'אנר שלם, מתעלם מהחשיבות של ההיפ הופ ועושה כבוד רק לבלייג', ביונסה והפוג'יז, את כל הקרדיט לקריירה של בלייג' מקבל אנדרה הראל, מנכ"ל אפטאון רקורדז, ומאזכר בקושי את האיש שלא רק יצר איתה את ההיפ-הופ-סול, אלא היה גם הנווט הראשי של הז'אנר, תאהבו או לא, פאף דאדי. הפרק מותח אמנם ביקורת, שאינה מעמיקה דיה, על וויטני יוסטון כנציגת הסול הבורגני והנוצץ באמריקה של רייגן, אך הוא בעצמו מזכיר רוקיומנטרי חנפני ויחצ"ני של אם-טי-וי.

עד שם, למרות ולמרות הבעיות, "שרים מהלב" היא סידרת חובה, שמומלצת גם למי שאינו מחובבי הז'אנר, שמספקת רגעים מרגשים והתבוננות מזווית מעניינת על אחד הסיפורים המרתקים של המאה העשרים.

"שרים מהלב: סיפורה של מוזיקת הנשמה", ד', 22:00, ערוץ 8