אל תתנו להם לעבוד עליכם. למרות השירה עם המבטא, אופי הגטרות, ההצלחה במצעדים הבריטיים, אזכור כמויות אלכוהול שלא היו מביישות גיזר צפוני, והשפעות שניזונות בצורה חסרת ייחודיות מגנג אוף פור ופרנץ פרדיננד We Are Scientists באים אלינו דווקא מברוקלין.
הם מתווספים לרשימה ארוכה של להקות אמריקאיות, טובות ורעות כאחד, שפרצו לתודעה דווקא דרך העיתונות הבריטית: הקילרס, אינטרפול, ברייברי ואפילו הסטרוקס, הן דוגמאות רק מהדור הנוכחי של להקות אמריקאיות שהציפו את מולדתן רק אחרי שבעלי המזומנים ראו איך המוני נערות בריטיות מנסות לחדור לחדרי המלון שלהן.
"With Love and Squalor", אלבום הבכורה של WAS, שהגיע אחרי שלושה אי-פיז שהופצו בהפצה עצמית, מכוון ישירות לאותן בחורות שאמורות לפרוץ את דלתות המלון. מדובר בשלישיית גיטרה-באס-תופים שעושה פופ-Pאנק רקיד, להיטי עד כאב, שלא הולך למקומות שקייזר שיפס, הוט הוט היט והקילרז לא ביקרו בהם, ומתעלם מהעומק היחסי שניתן למצוא באחרון של פרנץ פרדיננד ובנטיות המרקסיסטיות של בלוק פארטי.
כל שיר כאן יכול להיות סינגל רדיו מצליח שפוקד מועדונים כאילו-אלטרנטיביים. האנרגיות מקבילות לשתייה רצופה של 14 פחיות רדבול, הטקסטים נעים סביב חיי הלילה של צעירים עירוניים מצויים, כל פזמון תוקף ברגע הנכון, הגיטרות הדופקות מתמתנות בדיוק ברגע שהמשפט הקריטי מגיע ואת קולות הרקע אפשר לזמזם כבר בשמיעה הראשונה.
הסולן, קית' מוריי (נכון, יש גם ראפר כזה), אמנם נשמע מתאמץ מידי, אך לרוב מצליח להשתלב באווירה המתלהבת ולספק לנו את קטעי רחבת הריקודים שאנו כל כך צמאים להם, כששני שירים מתבלטים לטובה: "The Great Escape" המעולה עם השירה המהירה והקצב הפיצוצי ו-"Callbacks" שמספק Pאנק סטייל ה-Hives לפנים.
לרעתם של WAS נציין את הקטע הפותח,"Nobody Move, Nobody Get Hurt", שאמנם ניחן באיכויות של להיט בטוח, אך הסליזיות הלא מרפה שבו מגוחכת למדי (הגוף שלי הוא הגוף שלך / אני לא אספר לאף אחד / אם את רוצה להשתמש בגוף שלי / לכי על זה), ואת העובדה שחוץ משלושת הקטעים המוזכרים לעיל, כל הקטעים אולי עובדים כסינגלים נפרדים, אך נשמעים זהים בצורה מטרידה כששומעים אותם ברצף.
הייתם מצפים מכאלו שטוענים שהם מדענים לשחק קצת עם הצלילים, להתנסות בלי רחמים, ולהמציא שלל חידושים. כנראה שהם הזבל של עולם המדע, אבל לפחות הם יכולים להרקיד גם נכים עם דיסלקציה כבדה.
ווי אר סיינטיסטס, "With Love and Squalor" (הליקון, Virgin)
אל תפספס
יפה. אז מה
בניגוד ל-WAS, קלירלייק הם 100% בריטים, והם לא נצמדים בהכרח לרוק-גיטרות אופנתי, אלא מערבבים את הגיטרות שלהם עם שלל השפעות מוזיקליות משובחות, ועומס כלים מרשים.
קלירלייק הם רביעייה מברייטון. הם היו סטודנטים לאומנות, אבל הם מתרחקים ממורכבות יתרה- אם מתעלמים מהעובדה שעל אלבומם החדש עבדה סוללה של שמות גדולים: על ההפקה הופקדו סטיב אוזבורן (הפי מאנדייז, U2), ג'ים אביס (פלייסיבו, ארקטיק מאנקיז) וסולן הלהקה ג'ייסון פג, וההקלטה נעשתה בעזרת פיל בראון (בוב מארלי, טוק טוק, לד זפלין, ג'ימי הנדריקס).
בהתייחסות ל-"Amber", טענו קלירלייק עצמם כי זהו "האלבום הפראי, העמוק והמפתיע ביותר" שלהם. קשה להסכים עם הטענה הזו- אולי האלבום הזה מוצלח בהרבה מהקודם, הבאלגניסטי למדי, "Cedars", אך נדמה שקלירלייק כבר לא יצליחו לשחזר את הקסם הבוסרי של אלבום הבכורה המצוין שלהם מ-2001, "Lido".
האווירה אצל קלירלייק הפכה לאפלולית יותר, וההקבלה הישנה ל-Doves ול-British Sea Power התרופפה במקצת עם השנים. הכרזה של הלהקה על אופי האלבום החדש אולי מפספסת, אבל ההשפעות שהם עצמם הצמידו ל-"Amber" מדויקות: תמצאו פה את Low, ניל יאנג, My Bloody Valentine ו-Queens of the Stone Age, ויודעים מה, למרות שהם לא ברשימה הרשמית, אין ספק שלביץ' בוייז יש כאן משקל לא מבוטל.
"Amber יצא מין אלבום דרים-פופ אפוף עשן, שנשמע במיטבו ברגעים השקטים: "Dreamt That You Died" קורע את הלב; שיר הנושא ועבודת הקסילופון העדינה שבו יכולים לשחזר אהבות אבודות, ול-"Widescreen" יש עיבוד מעניין, שמתפרץ בפינאלה. ועדיין, בין שיר אחד מרגש, לשיר אחר שנכשל בניסיון לשמח את הנפש, אין ב-"Amber" שוב דבר שמשאיר משקע. כן, נו, קלירלייק נשמעים טוב, ההפקה מושקעת וקשה לומר מילה רעה, אבל בסופו של דבר שום דבר לא חודר לזיכרון ועושה שם שמות. Amber" הוא דוגמא קלאסית לעוד אלבום לא רע בכלל שחסר משמעות אמיתית- כזו שתגרום לרצות לשלוף אותו שוב מהערימה.
קלירלייק, "Amber", דומינו