נעבור גם את זה

היה היה פעם גיבור תרבות בארץ ישראל. נולד, עשה כמה שירים, דיבר הרבה שטויות, מת מוקדם מדי. לא חיים זוהרים במיוחד, לא יותר מדי הצלחה, אבל ככה זה בארץ היחידה בעולם שטוב למות בעדה: אנחנו אוהבים את גיבורי התרבות שלנו עמוק באדמה. רק בשנים האחרונות אפשר לסמן בבירור את מקומו של מאיר אריאל כמקבילה הישראלית לבוב דילן, לא רק בפרסונה ובסגנון אלא גם בחשיבות הכרונולוגית – אריאל היה אולי מלחין מבריק פחות ממתי כספי או שלום חנוך, אבל הרגישות הטקסטואלית העצומה שניחן בה, בצירוף יעילות מלודית ואוזן רוקיסטית טובה, הקנו לו את מעמדו כאחד המעצבים הבולטים והחשובים של יציר הכלאיים המכונה "רוק ישראלי". גלעד כהנא אמר שעד ששמע את אריאל, רוק ישראלי נשמע לו כמו בדיחה. שלומי שבן זקף לזכות אריאל את האמונה שלו בכתיבה בשפה העברית. טובי בנינו, במילים אחרות, יושבים על הכתפיים של הענק הזה. כולם היו בניו.

ואולם, הנתונים הגנטיים היבשים משייכים את כהנא ושבן לתאים משפחתיים אחרים, בעוד שחלציו של אריאל סיפקו לא יותר משני מוזיקאים נוספים לסצינה הישראלית המתרגשת. אהוד ושחר אריאל, שניים מצאצאיו הביולוגיים של מאיר זצ"ל, הולכים כעת בדרכו של האב ומשחררים אלבום ראשון בשם "מי יעיר את הילדים". שלא במפתיע, אלבום הבכורה של האחים אריאל הוא פולק רוק בניחוח ארצישראלי חזק, עם מעט ניחוחות שאנטריפיים ניאו-יהודיים והרבה פאסון טרובדורי. אפילו האריזה מנציחה את הצמד חמד בטיול סנופקיני מהוהר, עם כל הגיטרות, מקלות ההליכה והגבעולים למציצה שהייחוס המשפחתי דורש. אם כל זה לא מספיק לכם בשביל להבין שהתפוח לא נופל רחוק, קבלו גם את מיקי שביב – הבסיסט של אבא – בתפקיד המפיק המוזיקלי, וטקסט מעזבונו של אתם-יודעים-מי באחד השירים.

נו, מה אתם יודעים. אישיות ומאפיינים חיצוניים אולי קל להוריש. גאונות קצת פחות. האחים אריאל פוסעים בנתיב שאביהם סלל בכשרון נדיר ויכולות וירטואוזיות בימיו, ולא מצליחים להותיר ולו טביעת נעל קטנה על הדרך. הם לא מנסים לברוח מהצל של אבא, וכתוצאה מכך, האלבום שלהם הוא צל אחד גדול. "מי יעיר את הילדים" הוא אוסף של לחנים חיוורים, הפקות מהוקצעות אך נטולות שאר רוח ובעיקר טקסטים חסרי משקל לחלוטין, שלא מחזיקים את הרזון המלודי על גבם, ובעיקר מבליטים את הפער בין הזאטוטים לבית אריאל ובין הפטריארך. תגידו, והצדק אתכם, שלא היינו שופטים בחומרה כה רבה את אלבום הביכורים הזה, אלמלא ישבה לנו בראש ההשוואה הלא הוגנת הזאת. העניין הוא, שבלי ההשוואה הלא הוגנת הזאת, קרוב לוודאי שלא היינו טורחים להתייחס לאלבום הזה. הוא היה מעלה אבק ביחד עם עוד עשרות אלבומים אישיים לא הכי חשובים על מדף המוזיקה העברית החדשה. סביר להניח שאן-אם-סי גם לא היתה טורחת לשחרר אותו, ללא מקדם המכירות הגנטי. במובן הזה, האחים אריאל כרו לעצמם את הבור; במקום להתפתח לאט, בשוליים, ולחפש את דרכם הפרטית, הם בחרו לייצג המשך (רוחני מוזיקלי ואייקוני) לאביהם, וסופם, הידוע מראש, להישאר קוריוז שולי בצד הדיסקוגרפיה הסופר חשובה שלו.

האחים אריאל, "מי יעיר את הילדים" (אן-אם-סי)