אנפופי האף נהדרים, זה כן

הסיפור על "טרומן קפוטה" מזניק את צופיו אל שנת 1959: הסופר, מי שכתב את "ארוחת בוקר בטיפאניס", ודמות מרכזית במעגלי החברה הניו יורקיים ביומיום, קורא בעמוד האחורי של עיתון ידיעה על רצח נורא שארע בקנזס, בו נטבחה משפחה על ידי זוג שודדים. המאורע מרתק אותו עד כדי כך שהוא מחליט לצאת לזירת הרצח בשליחות ה"ניו יורקר".

כשקפוטה מגיע לעיירה הולקומב, מתחוור לו שהחומר שהוא מלקט יכול לאכלס ספר שלם. קפוטה מחליט להישאר. מלווה בסופרת נלי הארפר לי, זוכת פרס פוליצר על ספרה "מות הזמיר" (בסרט – קתרין קינר), חוקר קפוטה את הרצח, את תושבי העיירה ומנסה להבין את השפעת הרצח הנורא על הקהילה. כאשר הרוצחים נתפסים, הוא מתוודע גם אליהם ואפילו עוזר להם למצוא עורך דין– כדי להרוויח זמן במחיצתם לפני שיצאו לדייט עם חבל התלייה.

המסע של קפוטה אל נפשם של שני הרוצחים תועד בכתביו, שהפכו ל"בדם קר"- הרומן הלא בדיוני הראשון שנכתב. "בדם קר" יצא ב-1966 ושינה את פני הספרות לתמיד. "הנובלה העיונית", כפי שקרא לה קפוטה עצמו, התוותה דרך חדשה בספרות. היום קוראים לזה דוקומנטרי.

מה שהפך להיות הנושא המרכזי ב"טרומן קפוטה" הסרט, כמו שסוכנויות הידיעות אוהבות לספר, הוא משחקו של פיליפ סימור הופמן בתפקיד הראשי. הבימוי של בנט מילר, במאי חסר ניסיון יחסית (זהו סרטו העלילתי הראשון), סוגד למשחק של הופמן באופן מוחלט: חלק גדול מהשוטים בסרט הם מדיום קלוז אפים שנותנים מקום רב להופמן לבטא את כישורי המשחק שלו. אלא שלפעמים נדמה שהבמאי נשבה במשחקו של הופמן ושכח מגוון אלמנטים קריטיים אחרים.

המשחק של הופמן אכן מצוין רוב הזמן, אבל לעיתים מוגזם: קפוטה היה טיפוס מוחצן ובולט – קולו ילדותי, צורת דיבורו הומואית במופגן ואינפופי אפו הם נושא לדיון נפרד; פיליפ סימור הופמן סיגל לעצמו את כל אלה באופן מושלם. סיכוי סביר שהוא הולך לדחוף פסלון אוסקר לכיס השנה, אחרי שהניח בחיקו את פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר, ומספר לא מבוטל של פרסי משחק אחרים. עם זאת, כמה אינצ'ים טובים של ג'סטות פיזיות יכולים היו בקלות למצוא את עצמם על רצפת חדר העריכה, כשהם משאירים אחריהם סרט טוב והרבה פחות מעייף.

"טרומן קפוטה" נגוע בתחלואים לא מעטים: התסריט שלו חביב, אבל חוזר על קלישאות קולנועיות (כמו סצנת התלייה של הרוצחים), ומפזר באוויר הרבה יותר מדי מלל חסר תוכן אמיתי. סצנת המפגש של קפוטה עם הרוצחים מפוספסת לחלוטין: במקום להיכנס עמוק אל תוך החומרים עימם התמודד הסופר המנוח, ולחשוף כמתבקש את הדומה והשונה בין הרוצח והסופר, בחר הבמאי להציב מצלמה בצורה הפשוטה ביותר ולהניח להופמן לעשות את העבודה לבדו. שום אמירה או ניסיון לומר דבר מה דרך צילום וקומפוזיציה. בכך פספס מילר הזדמנות פז לחפור בתמה של הסרט שלו עצמו, ושל ספרו של קפוטה – נפש האדם וגבולותיה.

בדיוק כמו ב"גברת הנדרסון מציגה", המציאות שמאחורי "טרומן קפוטה", נשמעת מעניינת בהרבה מהסרט עצמו. טרומן קפוטה לא שב לכתוב לאחר שהוציא את "בדם קר". ההתמודדות שלו עם הרוצחים והצפייה בהריגתם הותירו בנפשו צלקות. לצופים ב"טרומן קפוטה" לא נשקפת סכנה של חוויה מטלטלת דומה.