בני סכין

אווירת סוף המילניום הקודם הביאה עמה גל חסר תקדים של סיכומים מוזיקליים. שנות התשעים, המאה העשרים, האלף. עם תחילת העשור (והמילניום) הנוכחי, שבהעדר מונח מתאים מכונה בין השאר "עשור הטרנד", נותרו מרבית מבקרי המוזיקה אחוזי תזזית בשוונג אובססיבי לקבוע בזמן אמת, לפני כולם, מהו הסאונד שיגדיר את העשור הנוכחי, משימה שנידונה לכישלון מראש בשל האופי המפורר של סצינות מוזיקליות שמתקיימות יותר ויותר ביקומים מקבילים. בכל אופן, הקביעות המלומדות הללו הן בהרבה מקרים בועות שמופרחות לאוויר, אור השמש מנצנץ עליהן לשניה, ואז הן מתפוצצות חרישית. כבר עתה, ואנחנו רק בתחילת שנת 2006, כמות רשימות סיכומי העשור שניתן למצוא באינטרנט לבדו היא מגוחכת בנפחה.

אחד השמות שרצים חזק בקרב רשימות "מביני-העניין" הוא The Knife - צמד של אח ואחות שמגיע מערבות שטוקהולם המושלגות, והוציא לפני כשנתיים את האלבום "Deep Cuts" שהתאפיין במיש-מש אופנתי של מקצבי אלקטרו ופופ באבל-גאם קופצני. האלבום זכה בפרס העמ"י השוודי והלהיט הגדול מתוכו, "Heartbeats", כבש בסערה את רחבות הריקודים, השתחל השנה למצעדי המיינסטרים בזכות גירסת כיסוי אקוסטית מלנכולית שכיכבה בפרסומת לטלוויזיות, וכבר הוכתר במספר הזדמנויות ל"שיר העשור", לא פחות.

במהלך השנתיים שחלפו מצאת האלבום, התרכז הצמד בעיקר בטיפוח אמנים בלייבל הפרטי, הוצאת סינגלים והפקה עבור אחרים. זמרת ההרכב, קארן דרייר, אף זכתה להתארח באחד הלהיטים באלבום המצליח של הקולגות הסקנדינביים רויקסופ. וזהו בדיוק הזמן לפרוע את צ'ק הציפיות שנבנה לאורך התקופה הזו: The Knife מוציאים כעת אלבום החדש, רביעי במספר, "Silent Shout".

שם האלבום מרמז כבר על הכיוון שהצמד פונה אליו. שלא כמו שהיה ניתן לצפות מהם, הצמד לוקח תפנית של כמה מעלות באזימוט המוזיקלי שלהם. אווירת הכיף הקיצית שאפיינה את "Deep Cuts" תמה, ומפנה את מקומה לשלכת של תחילת החורף: מחצית ההרכב, אולף דרייר, שאחראי על עיצוב הסאונד האפל והקודר, ממשיך להיות מושפע מאד מצלילי אלקטרו וטכנו עכשוויים, אבל מצליח להעניק להם טוויסט ייחודי ולא-צפוי. כמה דוגמאות הן "Like A Pen" שנשמע כמו מסיבה במערת נטיפים, או שיר הנושא המופלא, שבו תפקידי התופים שאחראיים על הקצב הוחלשו עד לרמה כמעט בלתי-מורגשת, כשהפיצוי הוא מטר בלתי-פוסק של מלודיה מהירה, בסיסית ופשוט ממכרת.

המלודיות אינן חזות כל האלבום. את המטלות הווקאליות בלהקה ממלאת האחות קארן, שמציגה כאן מנעד קולי מרשים, בסיוע מסנני סאונד יצירתיים שמעוותים את קולה הילדותי וגורמים לה להשמע לעתים נהמתי-מפלצתי או לחילופין כמו דרדס על הליום. מגובה במבטא שוודי כבד, מנייריזם קייט-בושי וטקסטים פוליטיים, דרייר נותנת כאן תצוגת תכלית מצמררת ועוכרת-שלווה בעוצמותיה הרגשיות. השילוב הלא-אופייני בין הטקסטורות האלקטרוניות לבין תפקידי השירה הדרמטיים הוא בדיוק מה שמרתק במוזיקה שלהם.

"סיילנט שאוט" הוא כמו להיכנס למעבה יער בליווי כיפה אדומה והזאב ביחד; למקום שכמה שתצעק בו, אף אחד לא ישמע. The Knife מפגינים בגרות מוזיקלית מרשימה, בייחוד לאור העובדה שהעבודה על האלבום החלה במקביל לגל ההצלחה הגדול שלהם, והאלבום הזה מהווה נדבך חשוב בדרך הנכונה להצדיק את הקרדיט שהם מקבלים במפעלות סיכומי העשור למיניהם.

דה נייף, "Silent Shout" (יבוא, Rabid)