אני רושמת לך מציצה ב-14:30

"יומנה של ברידג'ט ג'ונס" אינו סרט פמיניסטי. הוא אולי נראה ככה, מנסה להתנהג ככה ומבוסס על ספר מהזן הפמיניסטי החדש (פחות שיער גזוז, יותר שיבאס על אריחי אמבט בדירת חדר אחד באיסט וילג'). מערך יחסי הציבור של הסרט אולי אהב לפרסם את העובדה שכוכבתו, רנה זלווגר ("ג'רי מגווייר"), העלתה קילוגרמים רבים בשביל התפקיד ושוב אינה נראית נוצצת כבעבר – אבל טרח להסתיר עובדה נוראית: מדובר באחד הסרטים המשפילים ביותר למעמד האשה מזה זמן רב.

הכירו את ברידג'ט ג'ונס, כפי שהיא מצטיירת בקלסתרון עלילתי עמום: מדובר בבחורה המתאהבת בבוס שלה (יו גרנט), לאחר שזה שולח לה הערות מיניות (ופונה אליה כ"חצאית") בדואר האלקטרוני. עוד לפני הדייט הראשון, אגב, הוא חופן ישבנה במעלית המשרד. במקרה שתהיתם, אותו בוס אינו האדם היחיד היכול לחפון ישבנה של זאת בנון שלאנטיות – גם חבר של ההורים נוהג לעשות זאת בכל מסיבה משפחתית, וברידג'ט אף טורחת לספר לנו בקריינות כי הסבא החביב מתעקש שתכנה אותו דוד ג'פרי, כדי שאותה צביטה תישאר "במשפחה". תחכום הפוך-על-הפוך פמיניסטי? תשכחו מזה. ברידג'ט, על פי שפת הסרט ושלל אירועים נוספים – מתה על הג'סטות האלה. כמו שאר הדמויות הנשיות בסרט של שרון מגווייר, היא כלי שרת של האומה הגברית. מיותר לציין כי למחרת אותו מכתב מהבוס היא מגיעה בחולצה שקופה ומיני קטנטן.

אפילו בסצינת הסיום של הסרט המטריד הזה, מודגשים האלמנטים המשפילים: ברידג'ט נאלצת לבחור בין שני גברים – האחד הוא הבוס הבוגדני שמקפיד להמשיך ולפנות אל החצאית שלה, והשני – הרגיש, המשכיל וללא ספק הנכון. את בחירתה (שלא נסגיר כאן) היא מנמקת במשפט וברגשות של אחד מהם. לא באלה שלה. יומנה של ברידג'ט ג'ונס הוא סיפורה של אישה בעולם פאלי. ובמקום לסרס – היא משפשפת.

ועתה, לאחר הגדשת הסאה הזו כלפי הסרט, אוכל להבטיח כי הצפייה בו אינה דווקא עונש. אני סמוך ובטוח שטובים ורבים יאמרו כי מדובר בקומדיה רומנטית משעשעת (אכן, סרט מצחיק למדי) וחמדמדה המתנהלת בקצב טוב וקליל. אם תוכלו לשאת את המסרים המכאיבים, הכל כך לא-סאבטקסטיים שהיא אוגדת בחובה, ודאי תיהנו מאוד. בגרון שלי, הדברים יוצרים טעם לפגם.

והערה אחרונה על הפסקול. זה של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" מורכב מאינספור חידושים ורימייקים לשירי פופ ידועים. תמצאו פה את החידוש של ג'רי האליוול ל"Its Raining Men”, ואת "All By Myself” בביצוע ג'יימי אוניל ושאר אחרים. המעצבן מכולם הוא רימייק (אינני יודע של מי) ל"Aint No Mountain High Enough” של מרוין גיי, שיר שכבר הופיע השנה ב"לזכור את הטיטאנים". כאילו שחסר פופ בעולם.