המיינסטרים האוחצ'י החדש

מדובר במסורת כמעט קבועה: אחת לשנה-שנתיים מאגד אחד מעיתוני הנוער שלושה רקדנים זכרים, לשיחה על הקונספט הסהרורי של בנים בטייטס. למה מחול ולא איגרוף?, שואלים אותם. צוחקים עליכם בבית ספר? איך אתם מתמודדים עם "הסטיגמה"? וכיוצא באלה.

ואז הגיעה "נולד לרקוד" וטרפה את הקלפים. בנים בטייטס – מעתה לא סתם נערים מבולבלים המוצגים כאקזוטיקה חברתית לגיל הרך, אלא אלילי נוער לוהטים בהתהוות - חתיכים, שובי לב, והכי מגניבים בעולם. מיטב בנינו!

"נולד לרקוד" שיחקה אותה בהתייחסות בגובה העיניים לכל הבחורים המטוייצים, בלי בדיחות מיותרות על חשבון עדינותם והתנהלותם הרכה (ואף להיפך; מדברי השופט דוד דביר אפשר היה להסיק לעתים שמדובר בחבורה של בהמות משא). התוכנית גם לא ניסתה להתייפייף ולהראות כמה הילדים האלה הם נורמליים ורגילים, כמו קאובויים מויאיומינג או מה. ובכלל, גם אם ניזהר שלא למשוך אף אחד אל מחוץ לארון בניגוד לרצונו, הרי שלא לשים לב לסאבטקסט הקווירי של "נולד לרקוד" זה כמו לא לשים לב לכך שאור כחלון מהמם. שי פרטוש, במו חתיכותו, כבר סיפר בראיון ל"מעריב לנוער" שיש מתח מיני בינו לאחד המפיקים בתוכנית.

וחבר השופטים, הו הו הו – הדראג קווין הנשית ביג טיים מיכל אמדורסקי, על זוהרה המזוייף וחבורת הקוקסינליות האופפת אותה במועדוני העיר; דוד דביר, נשוי וסטרייט ככל שיהיה, הוא הפרפורמנס האוחצ'י בהתגלמותו (תנוחי, מהממת); וכמובן, עידו תדמור. גם ההתלטפות של אור כחלון ושי פרטוש על שער הגיליון האחרון של "רייטינג" נדמית במקרה זה כמו קריצה בגוני פסטל.

אבל לכל שפגט יש שני צדדים, והצד השני פה הוא שהנושא ההומואי כמעט ולא עלה על פני השטח בתוכנית, וטואטא עמוק עמוק מתחת לרחבת הריקודים העגולה. אם "הר ברוקבק" בגירסת המסך הרחב מתקשה להציג סקס בין שני גברים, הרי ש"נולד לרקוד" מתקשה להציג אפילו ריקוד בין שני גברים. כשזה כבר קורה, כמו בדואט המטופש בין צביקה הדר לעידו תדמור באחת התוכנית הקודמות, זה מגוחך בכוונה, קומדיה מקושקשת על קצות האצבעות, שלא תקחו את האופציה הזו ברצינות חלילה וחס. עד הגמר נאלצנו לחכות בשביל לצפות בדואט חד-פעמי בין שני הכוכבים האמיתיים של התוכנית, הכחלון והפרטוש, אחרי שלאורך עונה שלמה הותשנו בדואטים בין הבנים החמודמודים לכל מיני אמזונות שהיה נדמה כי יבלעו אותם בעוד שנייה. לא משנה כמה ליטופים ונשיקות עפו שם - מתח מיני אמיתי לא ממש איתרתי.

לאורך העונה, התוכנית היתה בנויה כך שבסוף כל שבוע עפו רקדן אחד ורקדנית אחת. המתכונת הזו שמרה על מספר שווה של בנים ובנות ואיפשרה לחלק את המתמודדים לזוגות חוצי מגדר - זכר ונקבה, גבר ואשה - כמו בתיבת נח וכמו בעולם ההטרוסקסואלי המו?כ?ר והאהוב על קוני הפרסומות. המשמעות של להיות גבר או אשה, ב"נולד לרקוד" כמו בעולם שבחוץ, היא אפוא בראש ובראשונה להגריל את בן או בת המין השני. השמירה על קטיגוריות המין כמנוגדות זו לזו אך משלימות זו את זו הכרחית לצורך קיום ההטרוסקסואליות, ולא צריך פוסט דוקטורט בתיאוריה קווירית בשביל להבין את זה.

גם הביקורים הזוגיים אצל הורי הרקדנים בשלבים המתקדמים של התחרות, שאיכשהו, ממש במקרה, זלגו קצת לקונטקסט של שידוכייא, מדגימים את ההטרוסקסואליזציה הכפויה ששירתה התוכנית. בן אחד ובת אחת - ודאי תהו מפיקי התוכנית – מה עוד אפשר לעשות איתם חוץ מלשריין תאריך באולם שמחות ולקנות עגלת תינוקות?

עם זאת, היעדר המתח המיני בכמה מהריקודים הזוגיים, שהיו אמורים להיות חושניים או משהו, כל כך בלט לעתים, שלפחות לעיניים מבינות עניין הוא חשף את המופע הסטרייטי כלא יותר ממופע - פיקטיבי, מתוכנן מראש ומזוייף; משהו שכל אחד – הומו, סטרייט, בתול או חתול – יכול לעשות. הבעיה היא כמובן שעיניים מבינות עניין ממילא לא נזקקו ל"נולד לרקוד" בשביל להבין את זה (הן נזקקו לתוכנית בשביל שיראו את אור כחלון בלי חולצה).