האנתרופולוגיה זורמת בורידיו של אמיטאב גוש, והדבר ניכר בכל ספריו; מ"כרומוזום כלכותה", רב המכר שעשה לנו היכרות עם גוש, דרך "בארץ עתיקה", שנכתב ב1992 ותורגם עתה לעברית, ועד ל"ארץ הגאות והשפל", שיצא עכשיו אף הוא בתרגום עברי. בכולם מנסה גוש לכתוב "היסטוריה מחופשת לסיפור", כפי שהוא עצמו תיאר את "בארץ עתיקה". למדנותו החרוצה, יחד עם דקדקנות אובססיבית והקפדה על מינון נכון של אקדמאיות, מאפשרות לו להשעין את סיפוריו על תשתית יציבה ובת-קיימא של היסטוריה ורעיונות הגותיים, שכראוי לאנתרופולוג אכן עוסקים בחקר האדם והחברה האנושית, ועם זאת להימנע מלהעיק על הקורא בפרטי פרטים.
ב"ארץ הגאות והשפל" משמש אזור גיאוגרפי משונה ויוצא דופן כרקע לסיפור של מתח ואהבה בלתי אפשרית, כשמתחת לפני השטח מתפתלים מסרים נוקבים על מערכות היחסים הנוראיות בין בני אדם שונים ובין המין האנושי לטבע. הסונדרבאנס, מערכת עצומה של איים שמשמשת גבול בין הים לתת-היבשת ההודית, הוא איזור נידח שתושביו נמלטו אליו מהציביליזציה, רק כדי לגלות שזהו מקום אכזרי וקטלני. גחמותיו של הנהר הבוצי שמקיף את האיים שולטות בו, וקטסטרופות אקולוגיות מחריבות שוב ושוב את בתיהם ושדותיהם של התושבים, כשהטיגריסים והתנינים, התושבים המקוריים של המקום, עושים שמות בתושבי האיים האנושיים. השיטפונות מוחקים בכל פעם מחדש את המקום, הביצה מאכלת את השרידים, והיישוב הופך ל"מקום ללא היסטוריה".
מערכת אקולוגית מוטרפת זו מושכת אליה את פיה, אמריקאית ממוצא הודי, חוקרת יונקים ימיים, שבאה לאזור כדי למפות את אוכלוסיית הדולפינים המקומית, שנמצאת על סף הכחדה. יחד איתה מגיע לאזור קאנאי, הודי בעל עסק מצליח לתרגום מן העיר הגדולה, שדודתו גרה באחד האיים ומפעילה ממנו ארגון פילנתרופי משגשג. קאנאי מגיע לבקשת דודתו אחרי מות דודו, בתקווה לגלות ביומניו הסודיים של הדוד תשובה לסוד משפחתי. השניים נפגשים ומערכת יחסים טעונה מתפתחת בין השניים ובין פיה לבין תושבי האיים.
מערכת האיים הזו היא מקום של ניגודים: האזור הוא ספק יבשה ספק ים, מי הנהר הם ערבוב של מים מתוקים ומים מלוחים, והיישוב נמצא תמיד בתווך של מלחמת קיום בין תרבות אנושית לבין פראות טבעית והרסנית. הגעתם של שני טיפוסים עירוניים לחלוטין, פיה וקאנאי, מעצימה את הניגוד הזה שבין העירוני לטבעי. גם המיתולוגיה של המקום היא ערב רב של הפכים. היישוב נוסד על ידי סקוטי, שדווקא הוא מכולם רצה ליצור אוטופיה סוציאליסטית מודרנית ומדעית, שהקאסטות ההודיות יתבטלו בה, ובה יחיו כולם בשוויון. דודו של קאנאי נמשך לאידיאולוגיה זו, ומתוך יומנו עולה שהוא ניסה להראות כיצד אותו "שפע של עולמות קטנים ועצמאיים התלויים בזרם", הוא למעשה גילום אחיד של העולם, לפי ש"כל הדברים הקיימים קשורים זה בזה...מזג האוויר...מדע, הטבע". ביומנו משווה הדוד בין המיתוסים הבנגליים, הכוללים שדים ו"רוחות רפאים שאינן מסגירות את נוכחותן", לבין המצב הגיאולוגי, ומחבר בין השינוי הקוסמולוגי המתמיד לבין המדע והאמונה, בין האנושי והתרבותי לבין הטבעי והמיסטי.
כך, הן עבור פיה והן עבור קאנאי ההגעה לאיים היא חזרה כפויה הביתה, מן הכרך אל המקור הבראשיתי, שמלווה בצירי לידה קשים וכואבים: פיה, שהרגישה בילדותה ש"השפה הבנגלית שטפה אותה", כפי שהנהר שוטף והורס את היישוב באי, נאלצת להסתגל לסביבה שבה דוברים רק את השפה הזו. דווקא המקום ללא היסטוריה מתברר כעבר המוצק שלה, על הלבוש המוכר לה והשנוא עליה, על האוכל שאינה יכולה לעכל, שאת ריחו שנאה בילדותה וניסתה לדמיין את המטבח כ"כלוב שממנו לא ייצאו לעולם" ועל האנשים החיים בו, שאת יחסם לטבע היא אינה מסוגלת לתפוס. עבור קאנאי, זוהי חזרה לארץ ילדותו ואל הנערה שאהב בנערותו, שנושאת עמה לקח חשוב עבורו, הנוגע להתנשאותו על ה"פראים" שמאכלסים את האיים. ובסופו של דבר ילמדו השניים שהטופוגרפיה הטבעית היא שמגנה על התרבות הטבע הוא שמגן על הכרך מפני עצמו.
הספר מוכתם בשגיאות הגהה רבות, שמעכירות את הקריאה, אבל השאלה המרכזית שמטרידה באמת היא האם גוש הוא סופר כפי שהוא אנתרופולוג. התשובה המצערת היא לא: גוש כותב רהוט וזורם, והוא שולט ברזי הצבעוניות והמתח, אך מבחינת הסיפור, בניית הדמויות, העלילה ובעיקר חתימת הספר, הספר כיצירה ספרותית אינו תואם איכותית את הפילוסופיה העומדת בבסיסו. אחת הדמויות בספר מסבירה את אהבתה לאיש פשוט, בכך שהאהבה היא הזרם בקרקעית הנהר, שהאדוות הקטנות על פני המים אינן מסגירות אותו. כך גם הספר: עיקרו במסרים שלו, הזורמים בקרקעיתו, אך צורתו החיצונית, הספרותית, היא אדווה קטנה בנהר, חלשה ושולית.
אמיטאב גוש, "ארץ הגאות והשפל". מאנגלית: יעל אכמון (הוצאת ינשוף)
תכלית בתחתית
יובל אביבי
24.2.2006 / 9:58