אני רוצה את חנן חבר לכיסא הריק

ונפתח בהודעה: רבותי, אופנת הקרוסאובר הטראנספרותי משתכללת. אם עד כה קיבלנו בזרועות פתוחות, מי יותר מי פחות, את כוכבי המדיום המצלם והמצטלם שחטאו בכתיבה למגירה, הנה מסתבר כי זו לא היתה יותר ממתקפת סנוניות מתוקשרת שהרחיבה את דפנות רחם ההוצאות לקראת יציאתם לאוויר העולם של היורמים המספרים. פתאום החבר'ה מהאקדמיה נופלים עלינו מכל כיוון אפשרי עם האובססיות שלהם לידע סינגולרי מצטבר - פה ד"ר למחשבת ישראל לפני גירוש ספרד, שם מרצה להיסטוריה גרמנית מתקופת רפובליקת וימאר - בניסיון (נועז יש לומר) למכור את מרכולתם מחוץ למוסדות שבנו אותם. בהקשר הזה, המפה הסינופטית הביתית שלי מבשרת על תחזית סוערת למדי לתקופה הקרובה ומשרטטת תשקיף מסעיר עוד יותר לזו שאחריה.

לא ארצה להכליל יתר על מידה, ובכל זאת נקודה מעניינת היא שכמו אצל כותבים צעירים, ניתן לזהות גם אצל רבים מאלו שניגשים למלאכה מהכיוון השני של הסולם הגילאי מגמה של עיבוד סיפור ביוגרפי ולא הרכבת עולם בדיון מלא ואוטונומי, מעשה שהוא אך טבעי בהתייחס לתלותיות של כותב פרוזה מתחיל בחומרים נגישים. וכזה הוא "כמו סרט מצרי", סיפור חיים משפחתי קשה ומטריד שהועבר דרך פילטר דקיק של ריחוק בידי הכותב, רון ברקאי, שבמיטב המסורת הקצרה של הז'אנר החדש הינו פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת ת"א, שאוטוטו יהיה חתום על שבעה ספרי עיון וש"כמו סרט מצרי" הוא לו רומן ביכורים.

המהלך של הספר מעצב דיוקן מהימן על-ידי הפעלתו של מספר לא מהימן בגוף ראשון. יוסף אלפנדרי, נער שנולד בקהיר לפני עליית נאצר, ברח מאביו לאלכסנדריה, משם הגיע לירושלים שלפני מלחמת 48', והפך לאבי משפחה דרום תל-אביבית קשת יום החיה בשיכון פועלים. מלבד הדרך המקצועית בה הוא הופך במרוצת השנים מאופה לעסקן זוטר ב"אחדות העבודה" ומקבל משרה נכבדה בלשכת העבודה, קשה לומר שהוא ניחן באיזושהי דרך ארץ נוספת. עולם הערכים שלו בנוי מגזענות וערלות לב מחרידים. הוא שונא ערבים וקומוניסטים עד אימה, מתעלל בילדיו שאינם מתבגרים על-פי מידותיו, פוגע נפשית באישתו, בז לאמו ולאחותו המפגרת ומצליח להרגיע את יצריו האפלים רק על-ידי מנות נדיבות של קפה שחור עם קיימאק, סיגריה, פוקר והקשבה רצופה למוזיקה מצרית.

על הפלנטה של אפנדרי אין חרטה והתבוננות מחדש על דברים אינה בנמצא. "דברים קורים בחיים, דברים שאין לך שליטה עליהם. היית רוצה שיצא ככה ויוצא אחרת", הוא חוזר ואומר עד לרגעי גסיסתו וגם לאחר שחרבה עליו משפחתו. משפט זה עשוי לתמצת את תימת העל של הספר, ששבה ומציגה את חוויות הילדות כעניין פטאלי, כסרטן ממאיר בין-דורי, זאת על-ידי חריצת קווים מקבילים בין אלפנדרי ואביו בגוף הטקסט. ברקאי כתב סיפור חזק, ללא פשרות, שעל-אף מספר חולשות כמו טביעת יד עמוקה מדי של הכותב, המתבטאת באפיון יתר של שפת הדמות (יותר מדי מימרות בספניולית, יותר מדי "כמו שאומרים") וזניחת הטיפול ביחסיו עם אשתו, מצליח לשמור על קצב נכון מתחילתו ועד סופו. ולמרות שהסיפור נותן דגש חזק מאוד למתרחש בספירה הפרטית, ניסוח יחסו האטום של הגיבור אל אלו החיים איתו תחת השמש הארץ-ישראלית אפקטיבי לא פחות בדינמיקה של הטקסט. אולי זה רק אני, אולי זה "המצב" והתקופה, אבל, כמו שאומרת המימרה באנגלית – תיזמון זה הכל.