מה יותר פשוט מלכתוב ביקורת על תוכנית על בלונדיניות? עוד לפני הפתיח המקסים של אנגלמאייר לתוכנית התיעודית החדשה של אורנה בן-דור, "בלונד", כבר הכנתי בקנה בדיחות שכוללות את המילה "אותנטי" ומשוות בין עוף לבין בשר וכבר הרצתי ניסוחים חדים כתער על הקשר בין החמצן שעל הראש לוואקום שבתוכו, ושורות מחץ על האבסורד בתוכנית על בלונדיניות שעושה בלונדינית. אבל בן-דור התחמנית ניגשה כמעט מייד לדרך הדוחה והלא-עניינית בה נוהגים בבלונדיניות בתקשורת ובשאר השדות המקצועיים הגבריים, ונטרלה את כל הנשק הסקסיסטי והניאנדרטלי שלי. כיוון שלא רציתי לעשות מעשה מנחם בן, חלילה, שקטל בביקורתו את תוכניתה של מיקי חיימוביץ' וטען בה שמסתבר שבלונדיניות הן באמת לא חכמות, נאלצתי לזנוח את הדעות הקדומות, ולנסות להתרכז בתוכנית על רקמת תאים מתה שמשום מה נשים נוהגות לשרוף עד שצריך משקפי שמש בשביל להישיר אליה מבט.
נדמה שעל סדר היום הלאומי יש שניים שלושה נושאים שכדאי לגשת ולטפל בהם לפני שמתעסקים בהרגלי הגוונים של בנות ישראל, אבל "בלונד" לא באמת עוסקת בשיער. במקום, הופכת בן-דור את העיסוק בצבע לדיון פוליטי, חברתי והיסטורי על המשמעות המשתנה של צבע השיער הזהוב מימי יוון העתיקה, דרך המאה ה-19 החסודה, ועד למאה ה20, בה, סוף סוף, בעזרתם האדיבה של המשבר הכלכלי הגדול, סרטי הקולנוע של שנות ה-30, ובעיקר מרלין מונרו ובריז'יט בארדו, הפך הבלונד מסימן של תום, חולשה וילדותיות להבטחה לסקס חסר מעצורים, מלא שידולים ערמומיים ומניפולציות.
את בן-דור משמשים מרואיינים מתחום האמנות, הקולנוע, הסוציולוגיה והפסיכואנליזה כדי לגלות לנו שאריסטו, הובס ומרקס צדקו, והאדם אינו אלא חיה פוליטית. זאת אומרת, אתן רק חושבות שאתן נכנסות לשעתיים לתנור אפייה ויוצאות מנצנצות כחמה במלואה, אבל בעצם אפילו האקט הנורמטיבי הזה הוא פוליטי, שסוחב על גבו היסטוריה ענפה ומשמעות פילוסופית. העיסוק בבלונד ככלי הפותח דלתות לעומת הצורך להוכיח שלא שכבת עם הבוס כדי להגיע למשרה שלך, מחפה על סצנות פתיחה חלשות כמו זו בה בן-דור יוצאת לאסוף לשלשת יונים כדי להדגים את שיטות צביעת השיער בזמן העתיק. בפרק השני, העובדה שבן-דור עורכת את הראיונות שלה במספרות כשמרואיינותיה עטויות נייר כסף, מצליחה ללחלח מעט ולהחיות אפילו נושא שחוק ומעצבן כמו האפליה העדתית בישראל. דווקא תקיפת הנושא מזווית הבלונד מצליחה להראות שגם ההתנגדות הרושפת לאשכנזיות הלבנה יכולה ללבוש יותר מחליפה אחת: חלק מלוחמות החופש המזרחיות נמנעות מלצבוע כי הן מפחדות ממראית העין לאור מאבקן החברתי, אבל המעניינות הן אלו שבאמת זורקות זין, וצובעות לבלונד בלי לחשוב איך השחורדיניות נתפסת במחוזות אשכנז.
לא כל המרואיינים מעניינים באותה מידה, ובן-דור מרשה בקלות מדי לנשאלות ליפול מהר מדי ולעיתים תכופות מדי לקלישאות שאין להן מקום. זה קורה כאשר אחת מהן טוענת שהאישה "נולדה לסבול", לאור תהליך הצביעה המפרך, כשמרלין מונרו מוצגת כמי שהגדירה את חייה לפי הגברים שבחייה או כשבריז'יט בארדו מוצגת כסממן של העולם הפטריאכלי שמגדיר אסתטיקה אך ורק כבלונד. זה לא שהדברים האלו לא נכונים בהכרח, אלא שהם מוצגים בפשטנות שאינה תואמת את העומק של מרואיינים אחרים, והופכים את התוכנית לגל סינוס של איכות. החלק הטוב יותר של התוכנית הוא חלקו הראשון של הפרק הראשון, הרצאה מרתקת על התפתחות מושג הבלונד לאורך ההיסטוריה באמנות ובקולנוע, שאיכותה מצדיקה את הח"ח שתקבל תחקירנית התוכנית בפרק השני.
למרות הפשלות הקטנות, ללא ספק מדובר בתוכנית ששווה לגשת אליה בראש נקי, ובאמת להקשיב; אפשר ממש ללמוד ממנה. גם על דרכי צביעת שיער ביוון, אבל גם על האופן בו השיער מקפל בתוכו כמעט את כל מה שמדברים עליו במחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות. שווה גם לראות איך בלונדינית, אמנם מחומצנת, עושה תוכנית אינטליגנטית (אופס, ברח לי).
"בלונד" יום ש' 22:30, ערוץ 8
מסע שורשים
יובל אביבי
26.2.2006 / 9:56