אלי ישראלי צדק

ההלם הראשוני בחשיפה מאוחרת לטרופיקליה נובע משתי סיבות עיקריות. הראשונה – על אף הידיעה שזהו סגנון מוזיקלי ישן, שאמצעי ההקלטה הסיקסטיזיים הגולמיים ניכרים בו, הוא נשמע חדשני ומרענן. הטרופיקליה עשויה היתה להיות יצור כלאיים של שנות האלפיים המוקדמות, בדיוק כמו שהייתה ילדת פלא של סוף שנות השישים. הסיבה השניה – מדהים לשמוע את ההשפעה שלה על שורה מכובדת כל כך של אמנים עכשוויים, חלקם נחשבים חדשניים בעצמם. תשמעו אותה אצל בק, טורטויס, סטריאולאב, אליס ראסל ובל וסבסטיאן ואם אתם מפיקים ביטים עדכניים, תמותו לסמפל כל גרוב תופים שובר רחבות או מהלך כלי מיתר שכאילו נתפרו למידותיהם של נורמן קוק, הביסטי בויז ואיזה חצי מהאמנים שחתומים בנינג'ה טיון.

חברת סול ג'אז המצוינת אחראית לאוסף החדש, "טרופיקליה", המאגד 20 רצועות מהתחום. סול ג'אז מתמחה, בין השאר, בהוצאות מחודשות של קטעים ישנים ונדירים, ובשחרור אוספים של סצינות מוזיקליות נשכחות בדיוק בשניה שהן הופכות שוב לרלוונטיות לעולם. זה קורה עם סדרת אוספי הרגאי הבלתי נגמרת, אוספי הפוסט Pאנק שהפכו למורה נבוכים למקורות המוזיקליים של התפוצצות הסצינה העכשווית, ואפילו אוספים של אסיד האוס מוקדם שחוזים אולי את הקאמבק הסגנוני הבא.

במסגרת חקר הפוסט Pאנק, נכנסה סול ג'אז בשנה שעברה לעובי הקורה הברזילאית, עם האוסף הלא ייאמן "The Sexual Life Of The Savages", כולו קטעים נדירים של התרחשות קצרת מועד בסאו-פאולו של האייטיז, בה מוזיקאים ברזילאיים חיברו ניו-ווייב ופוסט-Pאנק של אמנים כמו [[ג'וי דיוויז'ן]], גנג אוף פור וקברט וולטייר עם השפעות מקומיות. התוצאה מהפנטת. עכשיו סול ג'אז הולכים אחורה בזמן, לפרק מוזיקלי יפהפה בתולדות [[ברזיל]], שכמו ב"Sexual Life" מתעד אירועים מוזיקליים ברזילאים שינקו מההשתוללות היצירתית בעולם, ובשני המקרים ההכלאה הייתה מרהיבה.

הקרדיט על טרופיקליה מגיע לשני מוזיקאים, ז’ילברטו ז’יל וקייטנו וולוסו. ב-1967, אז בני 25, השניים עברו מבאהיה לסאו-פאולו, והושפעו קשות מהאקלים הפוליטי והחברתי התוסס שבמרכזו תנועות צעירים באירופה ובאמריקה, שהלך יד ביד עם הפופ והרוק של אותה תקופה. תוך שהם רוצים לארגן מהפכה משל עצמם, שתפתח לאנשים שסביבם את הראש, דיברו השניים על הזרמת רוק פסיכדלי, פולק-רוק , Fאנק, סול ונויז-אוונגרד לעולם הסמבה והבוסה-נובה המקומי. אמרו וגם עשו. במונחים ברזילאים, האדמה רעדה. כמו גלי ההדף שהשתחררו כשדילן חיבר את עצמו לחשמל, כך גם היו רבים שצעקו לוולוסו בוז בהופעה, רק כי העז לנגן עם להקת רוק. אולם הרבה מעבר לכך, הטרופיקליה נחשבה לחתרנית בברזיל, שנאנקה אז תחת שלטון של דיקטטורה צבאית, שהצלחתו המסחרית של אקטיביסט שמאלני מוזיקלי כמו וולוסו לא התקבלה על ידה בעין יפה. לוולוסו ולז’יל היה את העונג המפוקפק לשבת בכלא על "פעילות אנטי ממשלתית". מה שהוביל למעצר בית, ובסופו של דבר להגלייתם של השניים ללונדון. מי שאינו מתעניין במוזיקה ברזילאית, ומכיר את וולוסו בזכות הופעת האורח המתקתקה שלו ב"דבר אליה" של אלמודובר, יכול לחשוב שמדובר בזמר עם נינוח ומרגיע. אבל ברי המזל שחזו בהופעתו השנייה בארץ (פסטיבל "שומעים עולם", משהו כמו לפני חמש שנים) יודעים שוולוסו, גם בגילו המתקדם יחסית, הוא חתיכת מנהיג כריזמטי ומרגש עם ביצי ענק על הבמה. ז’יל, אגב, הוא כיום שר התרבות של ברזיל.

בשירים שוולוסו וז’יל כתבו והקליטו בין 67' ל-69' אפשר לשמוע את ההשראה של סלילי הטייפ ההפוכים של הביטלס, הגיטרות המלוכלכות של הסטונס, כלי המיתר המתוזמרים של קרטיס מייפילד וגרוב התופים של ג'ימי הנדריקס אקספריינס - כולם נפגשים ועושים אהבה חושנית ומחשמלת עם ההשראה המקומית של ז'או ז’ילברטו ולואיז גונזגה. הטרופיקליה הפכה לזרם אמנותי ותרבותי, שכלל גם אנשי תיאטרון, שירה ואומנות פלסטית. אבל הגרעין הקשה היה כנופיית המוזיקאים הססגונית, שכללה בין השאר את אוס מוטנטס, כנראה ההרכב הפסיכדלי ביותר מביניהם, Tom Ze, ג'ורג'י בן וגם צעירה אחת עם קול חלומי והגשה סקסית בטירוף – גל קוסטה, לימים מהזמרות הגדולות של ברזיל.

האוסף החדש כולל את כל הטוב הזה והוא הזדמנות מצוינת להיחשף לכמה מרגעי הקסם שהתחוללו אז. עם זאת, על אף שאני הרוס כמעט תמיד מכל פעילות של חברת סול ג'אז, השתוממתי לקרוא באתר שלהם ש"'טרופיקליה' הוא האלבום הראשון שמביא יחד את כל אמני המפתח של התנועה", בעוד שב-1999 יצא אוסף שכולל חלק גדול מאד משירי הנוכחי ונקרא "The Best Of Tropicalia" (ביבוא חברת הליקון). בעוד שהאוסף הטרי הוא משובח, זה שקדם לו היה ענק. איך שלא יהיה, טרופיקליה טובה לבריאות.

אמנים שונים, "Tropicalia" (יבוא, Soul Jazz)

ואפרופו, בקטנה, סרג'יו מנדז הוא כוכב הפופ הברזילאי שמכר הכי הרבה תקליטים בעולם. אחרי שניגן פסנתר באחד משירי "Elephunk" של הראפרים האמריקאים הכל כך אהובים באירופה ובארץ, הבלאק אייד פיז, ניגש להפיק לו האיש המרכזי שלהם, וויל איי אם, אלבום מחווה חדש. אפשר להגיד הרבה דברים על הפיז (כשהדברים הטובים מסתכמים בשני תקליטיהם הראשונים ובעבודת הסולו של וויל איי אם), אבל וויל איי אם הזה הוא באמת מוזיקאי מוכשר, ואפשר לחוש בזה גם כשהוא מנגן עם אמנים אחרים. "טיימלס", המחווה החדשה שלו למנדז שתצא בקרוב לחנויות, בהשתתפות שניהם, מלאה בכוונות טובות, והניסיון המסחרי להביא פה פצצת מכירות חזק לא פחות מהתחושה שיושב מאחורי הקונסולה מעריץ אמיתי של מנדז, שרוצה להציג אותו הכי טוב שאפשר.

משתתפים פה שמות ניו-סול מזוהים כמו ג’יל סקוט, אריקה באדו וג'ון לג'נד, ראפרים איכותיים כמו פרעה מונץ' וקיו-טיפ (חמוד כתמיד), אחד ענק בשם סטיבי וונדר (במפוחית) ועוד איזה חבר של וויל איי אם, ג'סטין טימברלייק. התוצאה היא תקליט רקע טוב או תקליט מעליות ענק. עם כל השמות האלה, זה עדיין הסאונד הבלאק אייד פיזי החדש, שמי שחוטף כמוני אלרגיה ממנו, לא יוכל לספוג ממנו יותר מידי, ומי שאוהב, בטח ימות על זה. אפשר לצפות מבאדו וסקוט להפיל אתכם לרצפה במחווה שכזאת, אבל הן רק סבירות ביחס להוד מעלתן. לא תקליט רע, אבל סתם נחמד. מידי.

סרג'יו מנדז, "Timeless" (הליקון, Concord)